הנפחייה השתרעה על פני קומה שלמה. בדרך עברנו על פני משלוחים של המוני כלי נשק, ארוזים ומובלים בעגלות. כבר לא יכולתי לחכות יותר.
אבל לפני שהגענו לנפחייה, שמענו אותה
הרעש היה עמום בהשוואה לשאון הכללי שהקימו המפלצות, אבל אני הרגשתי אותו, כמו פעימות של לב שני. אם יש משהו שטלקינים לא יכולים לחיות בלעדיו, זה חישול נשקים
הגענו אל קומת הנפחייה, ונעצרתי כדי להתפעל מהיופי המהמם שלה
המקום הזה היה מדהים כמעט כמו הנפחייה של הפייסטוס ש"השאלנו" פעם. היה שם הכל: תנורים, סדנים, תבניות יציקה, צבתות, מחתות, חביות מים לצינון ועוד כמה כלים שאפילו אני לא זיהיתי, ואני נולדתי בנפחייה
(סיפור ארוך. פעם אחרת)
וכן, היו שם טלקינים
המוני בני מיני הסתובבו בין הכלים השונים, מפעילים אותם ומכינים כלי מלחמה בעודם מעצבים את המתכת בידהם החשופות, מקימים פס ייצור יפיפייה של חרבות, כידונים ושריונות. שמתי לב שבצד השני של הנפחייה עבדו הקיקלופים, ולמרות שהם והטלקינים לא קרעו זה את זה לגזרים (שזה מדהים כשלעצמו) אף אחד לא עבר לצד של השני, ממש כאילו היה שם קיר.
כל כך התלהבתי מהנפחייה. אני בטוח שהעיניים שלי נצצו
"היי, גור!"
"דוד רור!" קראתי בשמחה. דוד רור היה אחיו הבכור של אבא שלי. הוא היה טלקין זקן ואפרורי שידע ליצור את המכונות הכי קטנות ומורכבות שראיתי אי פעם. צעדתי לעברו בשמחה ואז הסתובבתי
"היי רמבו, תודה על-"
אבל הוא כבר לא היה שם. יחסית לענק לייסטרוגני, הוא יכל להעלם ממש בשקט כשרצה. או שזה אולי בגלל שהייתי שקוע מידי בלהתפעל מהנפחייה ולא שמתי לב?
"אז, מה שלומך, גור?" אמר דוד רור בעודו תופס אותי בחיבוק מלחציים וכמעט שולח אותי בחזרה לטרטרוס "אני רואה שגם אתה מצאת את דרכך לכאן בסוף, הא?"
"כן" התנשפתי בעודי נחלץ מחיבוקו "תגיד לי, דוד רור" שאלתי "אם גם אתה פה, אז יכול להיות שההורים שלי...?"
החיוך של דוד רור דעך והוא נד בראשו "אתה יודע איך זה, גור" הוא אמר בהשתתפות בצערי "גם ההורים שלך לא היו הכי צעירים, והם כבר חזרו לחיים יותר מידי פעמים. אני חושב שהפעם ההיא הייתה האחרונה שלהם"
הנהנתי בעוד התקווה דועכת בי שוב. אתם מבינים, מפלצות חזקות באמת חוזרות לחיים כל הזמן- זוכרים אותן טוב, אז זה לא מפתיע, וזה הופך אותן לדיי בנות אלמוות. אבל אנחנו? אנחנו כלום. כל מפלצת זוטרה כמוני יכולה לצפות לחזור לחיים פעמיים, מקסימום שלוש. אנחנו לא משמעותיים מספיק כדי להצליח לחזור
אלא אם אנחנו הופכים לכאלו, כמובן
"טוב גור, בוא לא נשקע בעבר" אמר דוד רור וטפח על גבי "בוא תראה לי מה אתה זוכר"
YOU ARE READING
מחנה המפלצות
Fantasyתמיד כשקראתם פרסי ג'קסון, לא תהיתם מאיפה כל המפלצות מגיעות, ואיך הן מתארגנות לצבאות מטילי אימה ותוקפות את המחנות והגיבורים בגלים של רשע טהור? אז אני כאן כדי לספר לכם! קבלו פאנפיק חביב ופרודי על איך העולם של פרסי ג'קסון עובד מאחורי הקלעים
