הדובר עמד מאחורנו. אני ודוד רור קפצנו מבהלה
"מ'המצב, נשנוש" אמר רמבו וחייך אליי "מתחיל לפחד כבר מעכשיו?"
"אוך, תסתום" אמרתי ברוגז, אבל בתוך תוכי הרגשתי את הבהלה עולה בי, כמו מין יצר קדמוני שדוחק בי להתרחק מכל המקום הזה לפני שאקרע לגזרים
"אה, רמבו" אמר דוד רור "נו, אתה יודע כבר את הצדדים?"
"הענקים הלייסטרוגנים והטלקינים ביחד, אז אתם יכולים להרגע" אמר רמבו "אפילו האמפוזות איתנו"
"מעולה" אמר דוד רור "זה אומר ש-"
"לרוע המזל" קטע אותו רמבו "הם קיבלו את ההידרה"
דוד רור החוויר עוד יותר מהצבע הלבן הרגיל שלו, וגם אני הרגשתי, איך לומר, לא מאה אחוז. היצר הקדמוני שלי צרח עכשיו לברוח כמה שיותר מהר
"תגיד" גמגמתי "אמרת שמותר לצאת, לא?"
"כן, אבל-"
"אני יודע, אני יודע, אי אפשר לחזור. זה עדיף על למות מוות מחריד" פניתי לדוד רור "אתה גם בא?"
דוד רור שפשף את סנטרו ונראה מהורהר "לי אישית יש חסינות, אז אני לא בסכנה. אבל אתה בטוח שאתה רוצה ללכת? בדרך כלל הרבה מפלצות עוזבות ואז מבטלים את הטיהור, ואם תלך לא תוכל לבדוק את היצירה שלך"
טפחתי על נשכנית "זה כל מה שאני צריך. תשמור את השרטוטים לעצמך"
ואז היצר הקדמוני שלי השתלט על לגמרי, וברחתי. השארתי את שניהם מאחור.
רצתי, ספק על שתיים ספק על ארבע, אל עבר היציאה הקרובה, היכן שלא תהיה בעודי משתחל ונדחק בין המוני המפלצות שמילאו את הקומות. החלק ההגיוני שבי הצטער שאני צריך לעזוב את המקום הנפלא הזה, אבל לא הקשבתי לו. אני רוצה לשרוד
הגעתי פתאום אל מול דלת ברזל ענקית שהיה כתוב מעליה "יציאה" באותיות גדולות וירוקות. קהל קטן של מפלצות כבר התאסף סביבה
נו כבר, נו כבר, תפתחו
הרגשתי את הזיעה זולגת במורד גופי. זה תמיד לוקח כל כך הרבה זמן?
למה הם לא פותחים?
YOU ARE READING
מחנה המפלצות
Fantezieתמיד כשקראתם פרסי ג'קסון, לא תהיתם מאיפה כל המפלצות מגיעות, ואיך הן מתארגנות לצבאות מטילי אימה ותוקפות את המחנות והגיבורים בגלים של רשע טהור? אז אני כאן כדי לספר לכם! קבלו פאנפיק חביב ופרודי על איך העולם של פרסי ג'קסון עובד מאחורי הקלעים
