נהמתי בכאב בעודי מטפס אל על. הכוויות שלי צרבו והחיצים המשיכו להינעץ בסלעים לידי.
העפתי מבט זהיר למטה. חלק מהחצויים, ובראשם דאבל, החלו לטפס אחריי. הם היו מהירים, אבל לא היו להם את היתרונות המובנים של הרצון הנואש לחיות וחסינות ללבה. כן, הלבה לא פגעה בי. בדקתי בזהירות עם האצבע, וכן. זה ממש מוזר לשכשך בסלע מותך אבל לסבול מכוויות של כמה גחלים.
זינקתי ורצתי דרך התפרצות מגמתית חמימה. דאבל והרודפים נעצרו בהיסוס.
בקצב הזה אין להם סיכוי נגדי. סוף סוף מצאתי במקום הנורא הזה את השטח הטבעי שלי
טיפסתי וזינקתי בהטעייה ואז החלקתי במהירות על הסלעים, מסתתר ביניהם. עכשיו הם חושבים שאני בדרך לפסגה- וזה באמת היה נחמד לקבל הצצה מלמעלה על כל הנוף הזה, ולהבין שוב איפה העץ, אבל לי היו תוכניות אחרות.
הגעתי במהירות לקרקע וירדתי לריצה שפופה. עם קצת מזל, עכשיו אאבד את-
חיצים חלפו בשריקה לידי. הם כוונו מראש ערמת הסלעים
נו טוב, לפחות ייקח להם זמן לרדת
צללתי לנהר וחציתי אותו שוב. אני חייב לחזור לנקודה מוכרת שממנה אוכל להבין איפה אני ביחס לעץ. עדיין הייתי מסוחרר מהכוויות וההלם. זו לא הפציעה הכי חמורה שחטפתי עד היום, אבל מעולם לא נכוותי קודם, ולא יכולתי להתרגל לתחושת הצריבה.
עברתי שוב ליד הביתנים, אולם כעת הם היו ריקים. קיוויתי שמדובר בהסחת הדעת של רמבו ושהכל הולך כמתוכנן
עכשיו, איפה רק העץ הזה היה?
הבטתי לרגע אחורה וראיתי דמות כסופה שהתקדמה לעברי בריצה.
ברצינות? כמה מהירה היא?
תוכנית חדשה: לרוץ בכל הכוח
פצחתי במנוסה מטורפת, לא משנה לאיזה כיוון, העיקר לא לעצור
עצירה זה ציידת זועמת, וזה מוות בטוח.
הגעתי מתנשף לאיזור ענק שהיה מלא בגידולי תות שדה. פה ושם הסתובבו סאטירים וחיללו אל הצמחים מנגינות קצרות בחללי פאן.
המקום הזה יכול להיות מוזר יותר?
הסתתרתי בין הערוגות. החדשות הרעות הן שאני עומד להתעלף. החדשות הטובות הן שפתחתי פער, והאיום הפונטציאלי היחיד כרגע היה סאטיר וכמה בני נוער שעמדו במרחק כמה ערוגות ממני והתווכחו. לידם עמדה מין מכונה ענקית.
מכונה, חשבתי בתשישות. איזה יופי, אני אוהב מכונות
המכונה תקתקה והסתובבה. לא היה נראה שהם שמו לב לזה
היי, הקצה הזה נראה ממש כמו קנה-
בום!
הפיצוץ פגע בי ישירות. עפתי והתרסקתי אל תוך משהו בערמת שברי זכוכית ועץ
קמתי ברגליים רועדות. המנוחה היחידה שקיימת במקום הזה היא המוות, מסתבר. אני חייב להמשיך לזוז. בחנתי את המקום בזריזות.
עפתי דרך חלון אל תוך חדר חשוך. סביבי היו כל מיני חפצים- מעיל פרווה, חרבות מעוקמות, גולגולת, ועוד פריטים מוזרים.
מאוד מוזרים. חלקם הריחו כמו מפלצות
נרעדתי. אז פה החצויים שומרים את כל שלל המלחמה שהם לוקחים מהמפלצות? כאן נשכנית תסיים אם אני אכשל?
איך יוצאים?
ברצפה הייתה דלת מלכודת. פתחתי אותה במהירות וירדתי במדרגות
הייתי בתוך מבנה משונה. אין זמן להתעכב. רצתי במסדרון ובעוד מדרגות עד ששמעתי קולות
"...רודפים אחריו בכל המחנה"
"אנחנו חושבים שתותח הזיקוקים העיף אותו דרך החלון שבעליית הגג, כירון. צריך לעלות לבדוק"
זיקוקים. אז זה למה לא נהרגתי
"תיזהרו" אמר קול חדש "אנחנו לא יודעים מה זה ואיך זה נכנס למחנה"
הקול הזה היה רך וסמכותי, ובאופן מוזר, קצת מוכר
התגנבתי אל תוך חדר והמתנתי שהקולות יעברו. ראש נמר מפוחלץ נעץ בי מבט המום ממקומו שמעל האח
"שששש!" לחשתי לו
הנמר שתק לרגע, ואז החליט שלא בא לו. הוא התחיל לנהום
לא נשארתי לברר אם יש לו גם גוף. פתחתי את הדלת ויצאתי
גיליתי את דלת הכניסה והתגנבתי דרכה. הייתי כל הזמן הזה במין בית גדול וישן שלא זיהיתי. לא ראיתי בסביבה חצויים או את בעל הקול הרך, אבל סוף כול סוף, דואב ומותש, מצאתי את מה שחיפשתי
מולי, בראש גבעה, צמח העץ של הנימפה כריקלו
YOU ARE READING
מחנה המפלצות
Fantasiתמיד כשקראתם פרסי ג'קסון, לא תהיתם מאיפה כל המפלצות מגיעות, ואיך הן מתארגנות לצבאות מטילי אימה ותוקפות את המחנות והגיבורים בגלים של רשע טהור? אז אני כאן כדי לספר לכם! קבלו פאנפיק חביב ופרודי על איך העולם של פרסי ג'קסון עובד מאחורי הקלעים
