מחנה המפלצות

38

זה מדהים איך ברגע אחד אפשר לעבור מיאוש תהומי לתחושת תקווה.
כלומר, ידעתי שאנחנו קרובים, אבל שדבר כזה יקרה, שהציידת תגרור אותנו אל תוך המחנה בשביל לחקור אותנו? על זה לא חלמתי אפילו.
מדהים שטכנית, שום דבר לא השתנה. אנחנו עדיין תקועים באותו היער, במנוסה ממוות בטוח ובעיצומה של משימה בלתי אפשרית
אבל ההרגשה הייתה הרבה, הרבה יותר טובה.
זה ישב עליי כמו משקולת מתחילת המסע, הבנתי, בעיית ההסתננות למחנה. כל כך הרבה דאגות ותכנונים, ובסוף- הופ! הציידת הכניסה אותנו פנימה.
בסופו של דבר, היא הביאה לנו הרבה יותר תועלת מנזק. אולי אני אשלח לה חבילת שוקולד כשכל זה ייגמר
"נשנוש, זה כבר ממש מלחיץ" אמר רמבו באימה "תפסיק לצחוק"
צחקתי כל הזמן הזה?
צחקתי כל הזמן הזה
הפסקתי, אבל עדיין שמרתי על חיוך קטן.
"יופי" אמר רמבו, עדיין לחוץ "אני מקווה שזה אומר שיש לך תוכנית להמשך?"
תוכנית
כן, כמובן
גיחכתי בהקלה. מעכשיו זה כמו משחק ילדים.
כלומר, אם במשחק ילדים הכוונה לכמעט מוות בטוח, אבל לא נתתי לזה להטריד אותי כרגע.
"להמשך" אמרתי "המממ. בוא נראה. כן"
הדלקתי את נשכנית בקול טרטור והנפתי אותה אל עבר העץ הקרוב
"את שם" אמרתי "אנחנו רק רוצים לדבר. צאי או שאני עושה ממך נסורת"
אף תגובה. הנפתי את נשכנית, מוכן להכות
"בסדר, בסדר!" קרא קול רטנוני ומבוהל "רק תפסיקו, מפלצות ברבריות שכמותכם"
מולנו הופיעה נערה עצבנית בעלת עור ירקרק משהו ושמלה לבנה פשוטה.
נימפה. מושלם
אגב, אין לי מושג באילו עצים יש נימפות, אבל תכננתי לחתוך עד שאגלה
"את מתמצאת פה במחנה, כן?" שאלתי "איפה העץ של כריקלו? אנחנו יודעים שהוא פה"
הנימפה מצמצה בהלם ואז צחקקה ברשעות "אווו, אתם מחפשים אותה? מכולם?"
זה לא היה סימן טוב
"שלא תעזי לשקר" קרבתי את הלהב המסתובב אל גרונה
"אל תדאגו" היא המשיכה לצחקק "אני לא אשקר לכם. הרי לא הייתי רוצה שתפספסו את ההזדמנות להיקרע לגזרים, מפלצות"
"תגידי לנו כבר!"
בתגובה, היא הרימה את ידה
הבטנו לכיוון שאליו היא הצביעה. לאור השמש שהחלה לעלות במזרח, יכולנו לראות שאנחנו עומדים על שפת היער. מולנו נפרש עמק מלא במבנים בעיצוב יווני.
ומהעבר השני שלו, בראש גבעה ושמור היטב על ידי דרקון אימתני, ניצב, לבדו
עץ