האסיר במסכה

פרק שלוש

באמצע הלילה, בבית הכלא שהיה מוצב סמוך לארמון, הייתה מהומה.
בתוך התא המרוחק ביתר בבית הכלא, רחוק מהאור ומאנשים, חולדות הסתובבו על רצפת התא מלאת העובש והריח המעופש נדף באוויר.

צעקה נשמעה מהתא החשוך, בתוך התא היה אסיר, שכלוא כבר שש שנים שם. האסיר הזה היה מיוחד. הוא חף מפשע, ביומו הראשון בכלא השומרים שמו מסכת מתכת על פניו. כדי שלא יראו את פניו.
הוא דפק בחוזקה על סורגי התא, הוא היה חלש, השומרים הרעיבו אותו במשך יומיים.
״תוציאו אותי מכאן!״ צעק בחוסר כוחות
אחד השומרים ששמע את צעקתו של האסיר, הגיע אל התא כשהוא מחזיק באקדחו טעון.
״תשתוק חתיכת ממזר!״ איים עליו וכיוון את האקדח לראשו ״אם חוסר אוכל לא יהרוג אותך, אני בהחלט אהנה להרוג אותך. אתה אמור להיות מת!״
״אני יודע שאתם מנסים להרוג אותי. אבל אתם לא תצליחו״ אמר האסיר בלחש
״כדאי לך לשתוק. לפני המלך יטפל בך״ אמר השומר והאסיר השתתק.
״אם אתה רוצה לקבל יום בלי המסכה שלך אני מציע לך לשתוק״ אמר השומר והלך.
האסיר שלבש את המסכה הביט דרך הסורגים. הוא ראה את הירח עולה
״אלוהים.. בבקשה... ספר לי מה עשיתי שהגעתי לכלא. אני רק בן 18.
לא עשיתי דבר רע. למה אני כאן?״ התפלל ושאל.
הנער בעל המסכה הרגיש איך כוחו לפתע חומק ממנו ואיבד את הכרתו מרוב רעב

הבוקר עלה
״רובין?״ קול מוכר הצליח לגרום לי להתעורר משנתי מלאת החלומות המוזרים. פקחתי את עיני. הייתי על מיטה רכה ונעימה, בביתו של הקטור.
ראיתי את אדגר יושב על המיטה. הבטתי אל החלון. השמש רק החלה לזרוח. ״א-אדגר?״ שאלתי ״בוקר טוב״ אמר
״קרה משהו? התעוררתי מאוחר מידי? אני חייבת ללכת אל הארמון״ אמרתי וקמתי מהר מהמיטה אבל אדגר אחז בידי ועצר אותי. הוא צחק. ״לא הכל בסדר. הערתי אותך כי הבטחתי שאלמד אותך דברים על מסדר הנאמנים״ אמר.

יצאנו לחצר. ביתו הקטן של הקטור היה ממוקם ליד היער הגדול. אם הייתם שם הייתם יכולים לראות את כל הצוקים הגדולים והיפים, העצים הירוקים והנהר הזורם במהירות.
״כל כך יפה כאן״ אמרתי כשהעברתי את ידי בנהר. הרגשתי את המים הקרים זורמים ומרגיעים. עצמתי את עיני, התרכזתי במים.
״אני יודע״ אמר אדגר, שיערו החום התנגש באור השמש ויצר הרמוניה מושלמת של צבעים, הבטתי בו בחוסר מילים.
״טוב כדאי שנתחיל״ אמר התיישב לידי על הדשא. ״מסדר הנאמנים נוסד במטרה להגן על המלך. לא משנה מה, אפילו אם זה יעלה במחיר חייך. אני הצטרפתי כי הרגשתי שאני תורם יותר לנאמנות שלי למלך״ החל להסביר.
״מסדר הנאמנים מורכב מאבירם אמיצים שיודעים להילחם בכל כוחם ויודעים להשתמש בכל כלי נשק שיש ברשותם, גלימה שחורה היא הסימן של המסדר, כל לוחם שלובש גלימה שחורה שייך למסדר הנאמנים״ אמר.
הוא קם על רגליו, והושיט לי את ידו כדי שאקום על רגליי אבל קצתי לבדי.
״את יודעת להשתמש בכלי נשק כל שהוא?״ הוא שאל
״פיגיון״ עניתי והוצאתי את הפיגיון שלי מכיסי, הוא היה קטן, הסכין הייתה בצבע כסף והנדן היה בצבע ארד.
״הפיגיון שלך יפה מאוד״ אמר ״מאיפה השגת אותו?״ שאל
״הוא היה שייך לאחי... זה הדבר היחיד שנשאר לי ממנו״ סיפרתי
אדגר הביט בי בשתיקה ״אני ממש מצטער רובין א-״ הוא אמר אבל קטעתי אותו ״זה בסדר, זו לא אשמתך אדגר״ אמרתי

״אוקיי אז בשביל ללמוד להשתמש בחרב, את צריכה קודם לדעת איך לאחוז בה״ אמר והגיש לי חרב. אחזתי בה, היא הייתה כבדה. ״נסי להרים אותה״ אמר
הרמתי אותה בקצת קושי ״יפה. עכשיו נסי לתקוף אותי״ אמר
״רגע מה? אתה רוצה שאפגע בך? לא״ אמרתי והנחתי את החרב על הדשא. ״זו הדרך הכי טובה ללמוד להשתמש בכלי נשק״ אמר והרים את החרב ״אני לא רוצה לפגוע בך אדגר״ אמרתי, ״אני לא יכולה לפגוע באף אחד״ אמרתי.
אדגר החזיר את החרבות למקומן ״בסדר, כשתרצי להתאמן בחרב תאמרי לי. אני לא רוצה להכריח אותך״ אמר וחייך שוב. כשהוא הוא חייך זה גרם לי לחייך.

הקטור התעורר שעה אחרינו, הוא הגיש לנו את ארוחת הבוקר. היא כללה לחם, גבינה, חלב ועוד כל מיני דברים.
״תודה רבה על האירוח הקטור״ אמרתי. ידי ניגשה אל כיסי וחיפשתי אחר כסף.
היו לי שש מטבעות, הבאתי אותם אל הקטור ״לא, את לא צריכה לשלם״ אמר
״אבל שניכם הייתם נחמדים אליי כל כך, הצעתם לי לישון בביתכם, אני מתעקשת. בבקשה קחו את הכסף שלי. זה מה שיש לי״ אמרתי.
״לא רובין. אנחנו לא ניקח את הכסף שלך. זה היה המעט שיכולנו לעשות בשבילך״ אמר אדגר כשלגם יין מכוס זכוכית קטנה.
״ואת מוזמנת להישאר כאן כמה שתרצי״ אמר הקטור.