האסיר במסכה

פרק שלושים ואחד

לפני כמה שנים, כשהנסיך היה קטן, כשהוא היה בן יחיד
הוא היה טוב.
נחמד.
מגיל מאוד קטן, היה לו דובון. עשוי פרוות שועל.
הדובון היה חברו הטוב ביותר.
הוא קרא לו טימותי.
הנסיך תמיד אהב את טימותי. הוא תמיד חיבק אותו וגרר אותו לכל מקום
זה היה עד שהיה בן 7.
טימותי חיכה לו על מיטתו. והנסיך לא יכל לסרב לחיבוק מדובו האהוב.
״אתה יודע...״ שאל הנסיך את הדובון.
״אין לי אחים ואחיות. אבל אני שמח שיש לי אותך״
הוא היה תמים וטוב לב.
אבל אביו, שתמיד ידע איך להפוך כל איש למפלצת, עשה את המעשה לבנו

״תראה הנרי הקטן. תכף תגיע אליי משפחת ארנסט. תראה איך מטפלים באיכרים חסרי כבוד״ אמר המלך.

הנסיך הקטן בן השבע הביט במשפחת העניים הפשוטים שהעזו להראות את פרצופם בארמון.
שני אנשים, גבר ואישה.
לצידם היה נער עם עור שחום. לא דומה אליהם כלל ובידיו הוא סחב ילדה קטנה.
הילדה הקטנה חיבקה את הנער היא פחדה.
״ארנסט״ אמר המלך.
האיש העני השתחווה באי רצון. הוא הידק את אחיזתו סביב חרבו.
״אתם מפרים את הסכמי המיסים. זו הפעם הרביעית״
״אין לנו מספיק כסף, אנחנו מרוויחים כסף בכל יכולתנו. עובדים שעות רבות״ אמרה אישתו של העני.
״תרסן את אשתך!״ פקד המלך. הילדה החלה לפחד יותר. היא חיבקה את אחיה והחלה לבכות בשקט.
״היא צודקת״ אמר העני.
״אנחנו עובדים קשה בשביל הכסף הזה. יש לנו שני ילדים, אנחנו צריכים להאכיל אותם, וחוץ מזה... אתה ומשפחתך עשירים, לאיזו מטרה נעלה וחשובה אתם מרוששים אותנו?״ שאל

המלך עדיין היה מאופק.
״לוו את הזוג ארנסט לחדר הסמוך. נדון על ההסכמים שם, ואת ילדי הסחבות שלהם תשאירו כאן. ותוודאו שהם לא מלכלכים את חדר הכס באבק שלהם!״ פקד המלך על משרתיו המסכנים.
הנער והילדה צפו בהוריהם הולכים לשוחח על כמה דברים.
״צ׳רלי..״ אמרה הילדה הקטנה.
״אני מפחדת..״
״אל תדאגי. לא יפגעו בך אם אני כאן״ אמר. לה אחיה.
הנסיך צפה במתרחש. הוא עדיין היה בהלם. הדובי שלו היה בידו.
הנער, שדאג מאוד להוריו החליט להצטרף אליהם. הוא השאיר את אחותו הקטנה לבדה. הוא אמר לה שיחזור עוד כמה שניות.
היא הסכימה וחיכתה לו.

הנסיך ידע שהיא מפחדת. הוא הביא לה את הדובי שלו. כדי שלא תפחד.
הילדה מעולם לא ראתה דובי כזה. עם פרווה לבנה- כתומה.
הוא היה נעים מאוד.
הדמעות הוחלפו בחיוך מתוק כשהדובי נח בזרועותיה המטונפות.
לנסיך הייתה חברה לשחק איתה.
״הוא חמוד״ אמרה. דיברה על הדובי.
הנסיך חייך ״כן.. את יודעת שלפעמים הוא מדבר איתי?״ שאל.
״באמת? איך?״ שאלה הילדה. ״הוא יכול גם לדבר איתי?״
״כן, את רק צריכה לספר לו דבר מה והוא יענה״ אמר.
הנסיך הקטן טעה.
הוא חשב שהדובון באמת מדבר אליו.
זה היה שקר.

לנסיך הייתה בעיה קטנה שתמיד ניסו לרסן. הוא היה הוזה. שוגה בדימיונות
הוא תמיד חשב שהדוב שלו מדבר אליו אבל הוא בעצם דיבר אל עצמו.
״קוראים לי רובין״ אמרה הילדה.
״אני הנרי וזה טימותי״ אמר הנסיך.
״אתה נחמד. אח שלי אומר שאתה לא נחמד״ היא אמרה.
הילדה חיבקה את הדובי. היא כבר שכחה שבכתה
״אני רוצה שהוא ידבר איתי״ אמרה הילדה והצביעה על הדובי.
״תשאלי אותו שאלה״ אמר הנסיך
״טימותי... אתה אוהב להיות עם הנרי?״ שאלה רובין
״כן! הוא כמו אח בשבילי!״ אמר הנרי בקול אחר. גבוה.
רובין החלה לצחוק.
״טימותי.. אתה חושב שאני יפה?״ שאלה.
״את הילדה הכי יפה שראיתי״ ענה הנרי. הפעם בקולו הרגיל.
הילדה חייכה. הנסיך חייך גם הוא.
זמן האיכות של הילדים נפסק בידי אחיה של הילדה.
״רובין!״ אמר והרים את אחותו בידיו. הוא זרק את הדובון לרצפה ״אל תדברי איתו״
כשמשפחתה עזבה, רובין שכחה שהתחברה עם הנסיך.