האסיר במסכה

פרק תשע עשרה

יצאתי מהחדר וסגרתי את הדלת אחריי.
ראיתי את בנג׳ימין. ״מה עכשיו?״ שאלתי ושילבתי את ידיי
״זוזי מדרכי!״ אמר. לא עשיתי זאת. אסור שהוא יגלה שאמיל נמצא כאן.
״לא, למה אתה רוצה להיכנס לחדר שלי?״ שאלתי.
ניסיתי להעמיד פני תמימה. ״יש כאן אסיר ואני אמצא אותו, ואת מפריעה לי בדרכי!״ אמר.
״יש כאן אסיר?! איזה פחד! אני מקווה שהוא באמת לא כאן!״ אמרתי בדרמטיות.
״הפסיקי לבזבז את זמני!״ כמר בכעס.
הוא הזיז אותי מהדרך ופתח את הדלת.
״אל תיכנס לשם!״ אמרתי.
בנג׳ימין עמד באמצע החדר ״איפה הוא?״ שאל אותי בתקיפות.
״אין כאן אסיר!״ אמרתי בכעס. ״אם אתה רוצה למצוא אסיר, נסה לחפש בבית הכלא!״
״זה לא מצחיק! האסיר הזה מסוכן״ אמר בנג׳ימין.
אני אאמין שיש מכשפים בעולם לפני שאאמין שאמיל הוא אדם מסוכן.
״אין כאן שום אסיר, עזוב את הבית הזה!״ דרשתי.
בנג׳ימין הסתובב בחדר
ראיתי שאמיל, שנמצא מתחת למיטה הביט בנו.
״בסדר צדקת״ אמר לפתע. נשמתי לרווחה.
הוא לא מצא את אמיל.
״אמרתי לך! עכשיו צא מכאן״ אמרתי
מפקד מסדר בנאמנים הביט בי בכעס ״יש לך אומץ״ אמר. ״אבל יש לך פה גדול״
חצוף.
״אם תפריעי לי שוב בדרכי לא אהסס לפגוע בך״ אמר והתכונן לצאת מהחדר.
״אתה קורא לעצמך מפקד מסדר הנאמנים? יותר כמו מפקד מסדר השוטים״ אמרתי. שלפתי את הפיגיון שלי, כיוונתי אותו לעבר בנג׳ימין ״צא מהבית הזה!״ אמרתי.
הוא התקרב אליי וסטר לי. הייתי המומה. הוא הביט בי בכעס, לא התחרט על מה שעשה. הוא יצא מהחדר בלי לומר מילה.  סגרתי את הדלת אחריי ושמעתי את צעדיו מתרחקים.
״אמיל?״ קראתי בלחש.
הוא יצא מתחת למיטה. ״איזה מזל שהוא לא ראה אותך״ אמרתי לו.
אמיל הביט בי בשתיקה ״הלחי שלך..״ מלמל. ״אני בסדר״ אמרתי.
״אידיוט.. הוא סטר לך״ אמר בדאגה וכעס.
״אל תדאג, לא כואב לי״ אמרתי לו.

אחרי כל התקרית עם בנג׳ימין הרגשתי שהייתי צריכה קצת ריחוק.
הייתי בביתו של אנתוני המון זמן.
החלטתי לצאת לעיירה.

הסתובבתי בשוק, ראיתי את כל האנשים שחיים בממלכה. העשירים, העניים
השוק היה מלא אנשים וחיות. היו דוכנים שהציעו דברים למכירה, היו הופעות ריקודים.
מעניין לכבוד מה.
הסתובבתי בדוכנים, ראיתי אישה שמוכרת חפצים עתיקים. הלכתי אליה.
ניגשתי אל הדוכן, בדוכן היו שרשראות, ספרים, בגדים ישנים, כלי מטבח ועוד
״וואו״ אמרתי.
המוכרת חייכה אליי, היא הייתה נראית בת ארבעים לכל היותר.
״אהבת?״ שאלה. חייכתי אליה והנהנתי ״מעולם לא ראיתי שרשראות יפות כל כך. אבני החן מדהימות״ אמרתי.
״את נראית כמו אבן חן בעצמך יקירתי״ אמרה המוכרת.
״תודה״ עניתי. ״כמה זו?״ שאלתי כשהצבעתי על אבן כחולה
״זו עולה 40 מטבעות כסף״ אמרה האישה
חיפשתי מטבעות בכיסי. ואז נזכרתי, יש לי רק מטבע זהב אחד (מטבע זהב אחד שווה לחמש מטבעות כסף ומטבע כסף אחד שווה עשרה מטבעות ארד)
ושש מטבעות ארד. וזה אומר שאין לי את הסכום הדרוש.
״אני חוששת שאין לי מספיק״ אמרתי.
ראיתי שרשרת שאליה מחובר תליון, אבן חן בצבע לבן. היא הייתה האבן היפה ביותר.
״וכמה זו?״ שאלתי.
״עוד אין לה מחיר״ אמרה המוכרת.
״כמה היא יכולה לעלות? לדעתך?״ שאלתי.
״מתכננת לקנות מתנה למישהו?״ שאלה המוכרת.
״לא... זה בשבילי, האבן הזו יפה מאוד״ אמרתי.
״יודעת מה? בגלל שהיום הוא יום הנאמנים, אתן לך אותו בחינם״ אמרה המוכרת.
יום הנאמנים?
״מה זה יום הנאמנים?״ שאלתי. ״זה פסטיבל שהוקם לאחרונה. לחגוג לזיכרם של נאמנים אמיתיים לממלכה.
קבוצת נערים, התנגדו למלך אבל הרגו את כולם. הם היו גיבורים, תלו אותם. הם לא התנגדו, הם הגיבורים של כולנו ואנחנו חוגגים לכבודם, שהם יראו אותנו מהשמיים״ אמרה.
עכשיו הבנתי למה כולם חוגגים. המוכרת הסבירה לי שבפסטיבל הזה חוגגים את מותם, לא מתאבלים עליהם.. זה כמו שחוגגים אצלכם את יום המתים במקסיקו.. או איך שלא קוראים לארץ המשונה הזו