האסיר במסכה

פרק שלוש עשרה

״עזבו אותי!״ דרשתי
השומרים גררו אותי אל מחוץ לארמון, הם אחזו בידיי בחוזקה.
כשהיינו מחוץ לארמון הם דחפו אותי, כמעט נפלתי במדרגות המובילות לגן.
״שלא תעזי לחזור לכאן יותר״ אמר אחד מהם.
הם סגרו בפניי את דלתות הארמון.
״מלך מופקר״ אמרתי בכעס.
צעדתי אל שערי הארמון. אני לא אהיה במקום שאני לא רצויה בו.

״הוא פיטר אותך?״ שאל אנתוני.
הנהנתי. היינו בביתו.
הגשתי לו כוס תה, הוא קרא ספר וסיפרתי לו את החדשות.
״המלך איים עליי שיזרוק אותי לכלא״ אמרתי, כעסתי, הייתי עצובה, מפוחדת. הייתי בסערת רגשות.
״הוא חסר כל גבול!״ אמר אנתוני.
״זה לטובה. לא אהבתי לעבוד שם בכל מקרה״ אמרתי.
אנתוני לגם מהתה ״ומה עם מארי? היא תהיה זקוקה לך יותר מהכל״ אמר.
״נכון, אבל עכשיו.. יש לה את הנרי שינחם אותה על שהרג את אדגר״ אמרתי בלעג.
הנחתי את ידי על השולחן, הן רעדו.
״רובין...״ אמר אנתוני, הוא קם ממקומו ועמד לצידי והניח את ידו על כתפי.
״אני יודעת... אני צריכה להתגבר על זה״ אמרתי. ״אבל... קצת קשה להתגבר כשמשהו רע חדש צץ בכל יום״
״את צודקת, אבל נסי לראות את הצד הטוב שבדברים... אני חוש-״ אמר אבל דפיקה בדלת הבית עצרה אותו מנאומו.
״אנתוני, פתח את הדלת״ זה היה הקטור.
אנתוני פתח את הדלת, ראינו את הקטור עם אדוארד.
״ערב טוב רבותיי״ אמר להם. ״הכל מוכן?״ שאל.
״כן, אנחנו רק צריכים שתאמר לנו מהי התוכנית״ אמר הקטור.
שניהם נכנסו לבית, אדוארד הביא לשני חבריו המבוגרים חרבות.
״יודעת להשתמש בחרב, ילדונת?״ שאל.
״כן״ עניתי. הוא הגיש לי חרב. ״לשם מה החרבות?״ שאלתי.
״שקלתי את עצתך״ אמר אנתוני, ״אנחנו הולכים להפיל את הנרי משלטונו״

שמחתי. סוף סוף אנתוני השתכנע. הנרי הוא הסיבה שכולנו התכנסנו כאן.
״חכו״ אמר אנתוני. ״נחכה לאורח חשוב״ אמר.
״מי?״ שאלתי.
עוד דפיקה נשמעה בדלת. זה היה האדם השני שלא אהבתי כלל.
בנג׳ימין היה בפתח הבית.
״סליחה שאיחרתי״ אמר.
״הוא יודע על כך שאנחנו רוצים להפיל את הנרי?״ שאלתי את אנתוני בסוד.
״לא. לא הספקתי לומר לו״ ענה לי.
״שבו״ אמר אדוארד. התיישבנו סביב השולחן.
״טוב לשם מה התכנסנו?״ שאל בנג׳ימין.
״אני חושבת שאתה יודע למה״ אמרתי.
״לא״ ענה.
״הבן שלי מת״ אמר הקטור בכעס
״העם רעב״ אמר אדוארד
״ואני פוטרתי מעבודתי״ אמרתי והצטרפתי לכעסו של הקטור.
״והכל בגלל הנרי״ אמר אנתוני.
בנג׳ימין השתתק. ״נמאס לנו מהשלטון שלו, אנחנו והעם סבלנו מספיק. אני אומר שנפיל את המלך״ אמר הקטור.
״לא!״ אמר ״לא ארשה זאת!״
כידוע לכם, בנג׳ימין הוא המפקד של מסדר הנאמנים. הם נאמנים למלך.
הם נשבעו להיות כאלה.
״אני לא יכול להפנות את גבי למלך״ אמר. ״בוגד״ לחשתי.
״מה אמרת?״ שאל
״שאתה בוגד!״ צעקתי בכעס. ״העם סובל! והכל באשמתו!״
״זו לא הדרך להתייחס למלך. כל אחד כאן, חוץ ממך רובין, שירת במסדר הנאמנים. כולנו נלחמנו למען המלך, כולנו נשבענו להגן עליו ועל משפחתו. אנחנו לא יכולים להפר את השבועה״ אמר בנג׳ימין בכעס. ״המסדר לא שווה דבר! אתם מגנים על ליצן, לא על מלך!״ עניתי כמעט בצעקה.
״מלך צריך להיות אחד שמגן כל נתיניו, הנרי לא עושה את זה!״ אמר הקטור.
״ואם המלך לא מקיים את שבועתו למה שאנחנו נקיים את שבועתנו?״ שאל אדוארד.
שילבתי את ידיי בכעס.
״אני לא מאמינה״ אמרתי
״שמה?״ שאל אנתוני. ״אני לא מאמינה שרציתי להצטרף למסדר. מסדר שמורכב מגברים מפונקים שלא מסוגלים לראות צדק ולהילחם למענו״ אמרתי.
פניתי לבנג׳ימין. ״תתבייש!״ צעקתי עליו.
הוא קם על רגליו,״כדאי לך ללמוד נימוסים גברתי הצעירה, את מדברת על מלכך״ אמר ״המתחזה הזה הוא לא המלך שלי! אביו הרג את משפחתי, הוא היה יכול לעצור אותו אבל לא עשה כלום!״ צעקתי, דמעות עלו בעיניי.  ״לא אתן לכם לעשות זאת״ אמר בנג׳ימין. הוא יצא מביתו של אנתוני בכעס.
״בוגד״ לחשתי לעצמי. ניגבתי את פניי מלאות הדמעות.
״אני עדיין רוצה להפיל את המלך״
״נעשה את זה אבל בדרך פחות גלויה לעין״ אמר אנתוני.
״ומהי הדרך?״ שאל אדוארד.
״ניפגש הלילה ליד המצדה״ אמר אנתוני ״ואל תספרו דבר לבנג׳ימין או לאף אחד אחר״