האסיר במסכה

פרק ארבע

עברו שבועיים לאחר הבוקר שבו התארחתי אצל הקטור ואדגר.
עכשיו אני נמצאת בארמון, מבצעת את עבודתי השנואה עליי מכל.
״הוד מלכותך?״ שאלתי ופנתה אליי המלכה אנסטסיה.
היא הייתה יפה, יפה מאוד אם יורשה לי לומר. היא כמעט בת 40, היא הסתובבה לעברי עם חיוך גדול.
״כן?״ שאלה.
״אולי תרצי כוס תה? אוכל להכין לך גם צנים עם ריבה״ אמרתי.
המלכה הייתה קצת שקטה לאחרונה, היא הביטה בחלון הגדול שבחדרה.
״כן בבקשה, זה ישמח אותי מאוד״ אמרה בחיוך. השתחוויתי לפניה והלכתי במהירות אל המטבח.

כשאני נמצאת בעבודה הזו, אני חייבת ללבוש שמלה בצבע כחול דהוי, עם סינר לבן ישן.
שיערי היה אסוף כצמה, כי למשרתות אסור להתהלך עם שיער פזור. תפקידי בעבודה היה ללוות את המלכה לכל מקום ולשרת אותה.
כשהגעתי למטבח, חיממתי מים וחתכתי לחם ומרחתי עליו ריבה.
הנחתי שתי פרוסות לחם עם ריבת דובדבנים, על צלחת קטנה ומזגתי את המים החמים לכוס חרסינה עדינה.
הנחתי את הכל על מגש ומיהרתי אל חדרה של המלכה.

חשוב לי לא לפשל בעבודה, אני באמת חייבת להרוויח כסף.
ראשי היה שקוע במחשבות עד שלא שמתי לב שהתנגשתי במישהו. התה נשפך על בגדיו והריבה לכלכה את פניו.
״אוי אדוני.. אני כל כך מצטערת״ אמרתי והרמתי במהירות את פרוסות הלחם ואת הכוס השבורה.
״אני צריכה לשים לב לאן אני הולכת״ מלמלתי בבושה. ״הכל בסדר, תאונות קורות״ אמר האיש.
הבטתי בו, הוא לבש גלימה שחורה ״אדוני? האם אתה חלק ממסדר הנאמנים?״ שאלתי והוא הנהן.
״שמי הוא בנג׳ימין. אני הוא המפקד של מסדר הנאמנים״ אמר והציע את ידו כדי שאלחץ אותה. ידי הייתה מוכתמת ריבה ותה אז לא הגשתי לו את ידי בחזרה. ״זה תענוג לפגוש אותך אדוני״ אמרתי וחייכתי ״גם אותך עלמה צעירה, כדאי שאעזור לך לנקות כאן.. וגם להכין מגש חדש״ אמר. ״לא לא, אני אסדר כאן. תודה על העזרה אדוני. אתה יכול להמשיך בדרכך, בעצם, חכה כאן... כדאי שאביא לך מפית כדי שתנקה את פניו ובגדיך״ אמרתי וחיפשתי בכיסי אחר מפית אבל לא הייתה לי.
״אין צורך״ ענה. הוא חייך אליי והלך.

אחרי שהכנתי עוד מגש של לחם וריבה ותה, מיהרתי אל חדרה של המלכה.
ראיתי שהיא עומדת על ברכיה, היא מלמלה תפילה בעיניים עצומות. שרשרת צלב הייתה בידה.
לא רציתי להפריע לה אז חיכיתי שהיא תסיים להתפלל.
היא נראתה קצת אומללה במצב הזה, ראיתי כמה דמעות בורחות מעיניה. היא בכתה.
הנחתי את המגש על שולחן שהיה בחדר ורצתי אל המלכה.
רכנתי לידה ושמתי את ידי על כתפה ״הוד מעלתך? הכל בסדר?״ שאלתי. היא הפסיקה לייבב והביטה בי
״הו כן כן.. הכל טוב״ היא אמרה והתעשתה. היא מחצה את דמעותיה מפניה וקמה על רגליה, הרגשתי שהיא משקרת ״המלכה... את בטוחה? אני ראיתי אותך בוכה״ אמרתי והיא חייכה אליי חיוך קטן.
״את נחמדה אליי מאוד״ אמרה. ״רוב נשות החצר שלי לא אוהבות אותי״ היא אמרה.
הרגשתי תחושה של אשמה. גם אני לא אהבתי אותה, היא הייתה מתבודדת הרבה ולא יוצאת מחדרה.
הייתי נחמדה אליה כי אסור לי להתחצף לבני מלוכה.
״אני כאן בשבילך״ אמרתי. ״מה שמך?״ היא שאלה.
זו הייתה הפעם הראשונה שהיא שאלה אותי את השאלה הזו ״רובין, גברתי״ אמרתי.
״רובין? שם מיוחד״ היא אמרה כשמחתה את הדמעה האחרונה.
״אני קרויה על שם אבי, רוברט״ אמרתי. רציתי לעבור נושא.
״הבאתי לך את ארוחת הבוקר. בבקשה תאכלי אותה, אני לא רוצה שתישארי רעבה״ אמרתי והיא הנהנה.
הבאתי לה כיסא והיא התיישבה ליד השולחן ואכלה באופן קצת מעולץ את האוכל.

לקראת הערב, עבודתי הסתיימה. יצאתי אל חצר הארמון, בידי היה דף ונוצה עם דיו.
ישבתי על אחד הספסלים והתחלתי לכתוב בדף
כבר אמרתי לכם שאני רוצה להיות סופרת. אבל לפעמים, הרגשתי שהכתיבה שלי חסרת ערך.

״היא הביטה בדמותה שהופיע לפניה, הייתה לה הרגשה קצת מחוספסת בליבה. המילה ״הצילו״ הופיעה במוחה ואז היא פלטה צעקה״

כתבתי מה שהיה בראשי. יום אחד אני אעזוב את הארמון ואהיה במסדר הנאמנים, ואם לא, אהיה סופרת לא מוצלחת.

״מה את כותבת?״ קול נשמע וגרם לי לקפוץ בבהלה.
ראיתי מולי את המלך. המלך הנרי, הצרה הצרורה של הממלכה.
הוא היה הבן של המלכה אנסטסיה.
״הו אדוני!״ אמרתי והשתחוותי לפניו. הוא הרים את ידו. החזקתי חזק בדף כדי שלא יקרא אותו ״מה כתבת?״ שאל ״זה משהו פרטי אדוני.. אני לא יכולה לומר״ אמרתי בקול חלוש.
״את כאן בתור משרתת?״ שאל והנהנתי. ״תני לי לראות את פנייך״ אמר. לא היה לי אומץ להרים את ראשי אליו, פחדתי.
״א-אני..״ מלמלתי אבל הוא החזיק בידי בחוזקה ודרש שאביט בו. עשיתי כמו שאמר.
שיערו היה בלונדיני, עיניו היו ירוקות. הוא לבש בגדים מלכותיים משובצים אבני חן וגלימת קטיפה. ״את יפה״ הוא אמר לי ״יחסית למשרתת״
חיוך קטן נפרס על פניו. אני שנאתי אותו.
״אדוני, בבקשה עזוב את ידי״ ביקשתי. פחדתי קצת ממנו.
הוא עזב את ידי והלך. אבל הוא הסתובב אליי ואמר ״אני מקווה לראותך שוב״ אמר והלך.