האסיר במסכה

פרק שלושים וארבע

היי... אני ממש מצטערת שלא כתבתי במשך נצח!
אני מרגישה שאני לא מצליחה לכתוב... קשה לי מאוד... אני אמשיך לכתוב.. אני רק מקווה שזה לא יקרה פעם בחודש...

אני מזהירה, הפרק יהיה גרוע.
תהנו בקריאה בכל זאת...

הרגשתי עוד ועוד כאב. אבל הכאב היה זעיר לעומת הכעס שלי והרצון שלי להילחם.
אנחנו צריכים תוכנית שתציל אותנו ומהר!

בזמן שחבשתי את עצמי, אנתוני אירח לי חברה.
״אתה יודע״ אמרתי ״יש לי הרגשה שננצח״
הוא חייך חיוך קטן אבל החיוך נפל לאחר שתי שניות
״אנחנו אבודים״ אמר.
״לא אנחנו לא״ אמרתי ״אסור לאבד תקווה״
״רובין... זה לא ספר. אלה הם החיים האמיתיים! אנחנו לא שלושת המוסקטרים, את לא ז׳אן ד׳ארק... במלחמה הזו לא ננצח״
״גם ז׳אן ד׳ארק לא ויתרה כשנלחמה. ובסוף היא הצליחה להוביל את צבא צרפת לניצח- איייי לעזאזל!״ קראתי.
הנחתי את ידי על הפצע. ידי כבר הייתה מלאת דם.
״איך הוא היה מסוגל לירות בך?״ שאל אנתוני.
״הנרי לא היה מסוגל. הצלתי את אמיל בשניה האחרונה והכדור פגע בי. ראיתי את המבט הפגוע של הנרי כשנפצעתי, אני חושבת שהוא מודאג בגלל זה״ עניתי.
וצחקתי.
״למה את צוחקת?״
״זה לא כזה נורא כמו שחשבתי, לחטוף יריה. אני עדיין מוסגלת לעמוד אב-״ אמרתי ואז שתקתי.
כי הכאב חזר.
קארמה יקרה...
״את תפגעי בעצמך יותר״ הוא אמר. אנתוני קרע את שרוול בחולצה שלו ונתן לי את הבד הקרוע. חבשתי את עצמי בפעם השלישית.
״תודה״ אמרתי לו.
״זה הדדי״ אמר.
״לא לא״ אמרתי ואז נאנחתי ״תודה על שאתה דואג לי. נתת לי לישון בביתך, דאגת לשלומי ו.. תמיד היית שם בשבילי...״ אמרתי וחייכתי.
״היית כמו אבא בשבילי״
״אני מודה לך. על הכל״ עניתי.
״את לא צריכה להודות. כמו שאמרתי זה הדדי״ אמר.
״את נתת חברה לאיש זקן וגלמוד. בודד. שהתייסר בזכרונות העבר. הכנסת אור לחיי״ אמר.
התנפלתי עליו בחיבוק. ״תודה אנתוני. על שהיית כמו אבא״
הוא חיבק אותי חזק, לא מרפה.
הרגשתי בדמעות חמות נוזלות על פניו.
״את טובה יותר מכל בת שאי פעם תהיה לי״
צחקתי. אני שמחה שהוא אמר את זה.
״אל תדאג. אנחנו ננצח״ אמרתי.
״אני מבטיחה לך שננצח!״
״את לא יכולה להבטיח דבר כזה״
״אם יש בך קצת אמונה, אתה יכול להבטיח הכל״ עניתי.
חייכתי.
למרות שכל כך כאב לי לראות אותו ככה, חסר תקווה וחסר כל אמונה.
עמדתי על רגליי.
״יש לי תוכנית״ שיקרתי. ״יש לי רעיון איך נצא מכאן״!
רציתי שהוא יחייך שוב, אפילו את החיוך הקטן ביותר.
אבל זה לא קרה. הוא כמעט מת מדאגה.