האסיר במסכה

פרק עשרים ושמונה

כששני האסירים הופיעו מול שלושת המבוגרים, בביתו של הקטור.
הקטור כמעט התעלף. הוא חיבק את הבן שלו והחל לבכות.
״אתה חי!״ הוא אמר. אדגר חיבק את אביו וגם הוא הזיל דמעה.
אנתוני טפח על שכמו של אמיל.
ואדוארד.... טוב, הוא עדיין שיכור.
עכשיו הוא ניסה להתחיל עם האש שבוערת באח.
למרבה הצער היא כמעט שרפה את ידו. ״יש לי מזל שאינגריד לא כאן...״ לחש ולגם מהיין.

״איפה מארי?״ שאל אדגר.
״היא בחוץ. בשדה, אוספת פרח-״ אמר אנתוני אבל לפני שהוא הספיק להשלים את המשפט אדגר יצא החוצה.
הוא רצה לרוץ אל אהובתו אבל הרגל שלו לא איפשרה את זה.
השדה היה גדול ורחב, עם פרחים צבעוניים של האביב.
פרחים בכל הצבעים.
מארי הייתה שם. שיערה הזהוב קשור בסרט תכלת, שדמה לצבע שמלתה.
היא אספה פרחים. לפעמים זה היה עוזר לה לנקות את הראש.
הוא הלך אליה, עם חיוך פרוס על פניו.
אם רק הטבעת הייתה אצלו....
אוי היא יפה כל כך. כמו נסיכה אמיתית. עדינה וענוגה.
מארי קטפה עוד ועוד פרח. הורגת עוד ועוד פרח.
היא החליטה שעכשיו היא תחליט מי יהרג ומי ישאר בחיים.
את הפרחים שאדגר אהב היא השאירה בחיים. וכמובן את הפרחים ששנאה, שהיו בחדרה בזמן ששהתה אצל הנרי, היא קטפה והרסה את כולם.
״חבל על הפרחים את יודעת, הם יפים מאוד״
היא שמעה קול מוכר. היא חשבה שהיא הוזה.
היא ראתה את אדגר עומד מולה והיא צרחה.
אדגר, שחשש שמשהו קרה לה. התקרב אליה וחיבק אותה.
״מ-מה...״ מלמלה מארי ״אני חליתי נכון?״ שאלה ״עכשיו אני הוזה״
״אתה לא באמת אדגר״
אדגר צחק. הוא הניח את ראשו על כתפה. ריחם של הפרחים עטף אותה.
״מארי.. זה אני״ אמר.
היא שמעה את נשימותיו. היא הניחה יד על חזהו. היא הרגישה בליבו הפועם.
הוא חי?
הוא חי.
היא חיבקה אותו והחלה לבכות ״זה אתה!״ היא צעקה.
היא כמעט חנקה אותו בחיבוק.
״אתה בחיים!״ היא אמרה. אדגר צחקק.
״אני מצטערת כל כך. בבקשה סלח לי״ היא אמרה.
״מה קרה?״ שאל אדגר.
״אתה לא חייב לסלוח לי על מה שקרה.. זו אשמתי ורק אשמתי. אני יודעת שהנרי ניסה להרוג אותך בגללי. בבקשה אני...״ היא אמרה אבל אז שתקה.
אדגר נישק אותה. ״זו לא אשמתך״ אמר.
למרות שזכר איך כעס עליה כשהעדיפה את המלך על פניו.
שניהם נשארו מחובקים. ״אני זה שצריך להצטער״ אמר אדגר.
״אם הטבעת של אמא שלי הייתה אצלי... הייתי מבקש את ידך... אבל אין לי מספיק כסף לקנות טבעת. ורציתי שתקבלי את הטבעת של אמ-״ אמר אבל מארי השתיקה אותו בכל שנישקה אותו.
״אני לא צריכה שום טבעת כדי לדעת שאני אוהבת אותך״ אמרה. ״זה רק תכשיט מטופש״
אדגר חייך וצחק. כל כך טוב לחזור הביתה.

הערב החל לרדת. לילה אפל וקר נפל על הטירה.
כל החדרים היו מוארים חוץ מאחד. בחדר הכס ישב מלך.
הוא היה בלונדיני, עיניו ירוקות כמו אמרלד. אבל היה עייף. שריטה גדולה הייתה על חזהו.
המלך הצעיר ישב על כס המלכות. עם חרב בידו.
הוא שמע קול רחש ״מי שם?!״ צעק.
הוא נופף בחרבו. אבל לא ראה דבר בחשכה.
הוא העביר את ידו על חזהו. השריטה עדיין הכאיבה לו.
״רובין..״ הוא לחש.
זוכר איך קיבל את השריטה הזו.
כשאהובתו צעקה עליו שהיא שונאת אותו.
״אתה יודע.. היא לא אוהבת אותך״ קול עמוק ריצד בראשו.
״מ-מי שם?״ שאל שוב.
״אתה באמת טיפש״ אמר הקול.
הנרי רעד ״מי אתה?״ שאל
״אני אתה..״ ענה הקול העמוק.
הנרי הזה. הוא השתגע לגמרי. אחרי מה שקרה עם רובין הוא התבודד.
הוא לא יצא מהארמון, הוא לא ערך נשפים או דיבר עם מישהו.
הוא אפילו לא ניסה להתחיל עם עלמה כלשהי. רק רובין הייתה בראשו.
״אתה טיפש על שנתת לה לברוח!״ אמר הקול ברוגז
הנרי אחז שוב בחוזקה בחרב שלו ״עזוב אותי. לך!״ צעק
״לא תוכל להיפטר ממני... הוד מעלתך״ אמר הקול. צחוק מזוויע נשמע כהד ברחבי החדר הגדול.
״היא שונאת אותי״ לחש הנרי, דמעה קטנה ברחה מעינו.
״כמובן שהיא שונאת אותך טיפש!״ אמר הקול בראשו.
״אתה צריך להראות לה מי השולט״
הנרי הניח את ידו על מצחו ״אני פגעתי בה... ואני אוהב אותה..״ אמר.
״אבל היא לא אוהבת אותך. אתה חלש מידי״ לקול לא הייתה בושה לפגוע במלך.
״אתה חלש ותישאר חלש עד סוף ימי חייך״
״לא.. אתה טועה״ אמר הנרי.
הקול הזה היה רודף את המלך בסיוטים שלו, זה היה הדבר היחיד שהנרי פחד ממנו.
הקול צחקק ״אני טועה? אני טועה?! מה אבא שלך היה אומר עלייך אם הוא היה בחיים??״ שאל הקול.
הנרי צעק.
״די! עזוב אותי!״
״אני תקוע איתך. לנצח. לא תיפטר ממני״
״כמו שלא תיפטר מאחיך!״
הנרי לא יכל לשמוע שוב על אחיו ״אמיל בכלא. הוא עוד מעט ימות״ אמר הנרי.
״אחיך רוצה לגנוב לך את הכתר, את התהילה את חייך!״ אמר הקול.
״הוא בכלא! הוא לא יכול לברוח משם!״ אמר הנרי.
״אתה טועה. אחיך יותר חכם ממך, הוא שרד את כל חייו בכלא. הוא גם ישרוד עכשיו״ אמר הקול.
״די!״ צעק הנרי ״תעזוב אותי!!״
״אחיך גם אוהב אותה״ הנרי לא יכל לשמוע את זה.
״היא שלי!״ צעק בכל כוחו.
״אם תשלוט עליה היא תהיה שלך״ אמר הקול
״אבל... היא מעדיפה את אחיך.... אמיל... לא טיפש״