האסיר במסכה

פרק עשרים

״תעמידו אותו״ אמר שומר.
שני אנשים אחזו באיש צעיר שהתנגד.
איש צעיר, הם הובילו אותו למתקן עם חבל תלייה.
הם כרכו את החבל סביב צווארו.
״מילים אחרונות?״ שאל השומר.
האיש הצעיר הביט בכולם במבט כועס אבל אז התחלף במבט מתחנן
״יש לי ילד.. אני רוצה לראות אותו, בבקשה תנו לי לראות אותו. הוא נולד לפני כמה ימים.. אני רוצה לראות אותו״ אמר.
ידעתי שזה בעלה של שרלוט, ג׳יימס.
הוא דומה לדנקן.
״בקשה נשללת!״ אמר השומר.
״תפילו אותו״
הפתח שעליו עמד ג׳יימס נפתח והחבל חנק את ג׳יימס.
לא... למה.. הוא רק ביקש לראות את בנו.
לראות את דנקן.
ג׳יימס מת. לא...
״תזרקו את הגופה המסריחה שלו״ אמר השומר.
״נותר עוד אחד״ אמר אחד השומרים.
שניים מהם אחזו באיש צעיר
הוא לא התנגד לאחיזתו של השומרים. הם העמידו אותו מעל הפתח, כרכו את החבל סביב צווארו בחוזקה.
האיש היה צ׳רלס ארנסט. צ׳רלי שלי, האח האהוב שלי.
״בקשה אחרונה?״ שאל השומר.
״כן... אני רוצה לשיר״ אמר צ׳רלס, הוא היה נראה בוגר.
הוא התבגר מאז שנפרדנו. הוא יפה כל כך.
״לשיר?״ שאל השומר. ״כן רק לכמה שניות״ אמר צ׳רלי במבט רציני, הוא ידע שהוא ימות עכשיו. ולא התנגד. אני כל כך אוהבת אותו, הוא אמיץ כל כך.
כולם השתתקו והביטו בצ׳רלס
הוא הביט בשמיים הכהים.
״יום הולדת שמח.. יום הולדת שמח...
יום הולדת שמח.. לרובין... אחות קטנה.. אני מתגעגע. את חיה אני יודע, אני יודע שאת חיה, את תמיד תהיי בליבי אחות קטנה. אני אוהב אותך.
מזל טוב... יום הולדת שמ-״
מילותיו נקטעו. הוא נתלה. מת.
התחלתי לצרוח

התעוררתי, שטופת זיעה קרה צעקתי. בכיתי.
״רובין, רובין!״ מישהו קרא בשמי.
אחז בכתפיי, השתוללתי. ניסיתי לברוח מהאיש שהחזיק בי ״רובין, הכל בסדר, זה היה רק חלום״ הקול היה מוכר
״אמיל?״ לחשתי.
ראיתי שהוא התיישב לידי, ישנתי, הייתי במיטה.
הוא אחז בחוזקה בכתפיי. יותר מידי חזק. ״את בסדר?״ שאל.
שתקתי, המשכתי לבכות.
אמיל חיבק אותי ״אל תדאגי, זה רק חלום״ אמר. הוא ליטף את גבי.
״הכל בסדר״
״זה היה נורא...״ לחשתי.
חיבוקו החם של אמיל הזכיר לי את צ׳רלס, שחכתי את ההרגשה שמישהו שומר עליי. אמיל הזיז קצוות שיער מפניי ראיתי את פניו ״זה היה רק חלום״ הוא אמר.
רעדתי, פניו של אחי שוב הופיעו בזכרוני. הוא נהרג מול עיניי. א-אני... מתגעגעת אליו. אמיל הרפה ממני, הוא הביט בי ומחה דמעה מהלחי שלי, הוא הביט בי במבט מודאג.
שתקתי והסדרתי את נשימתי. ניסיתי להרגיע את גופי הרועד.
נרגעתי. ״לא ישנת נכון?״ שאלתי והוא הנהן.
״היית עייפה מאוד כשחזרת מהפסטיבל, לא רציתי שתשני על הרצפה״ אמר.
״אני מעריכה את העובדה שאתה דואג לי אב-״ אמרתי אבל הוא קטע אותי.
״אני יודע״ אמר. הוא החזיק בעששית ובה נר דולק. השעווה דלפה ממנו.
הבטתי באש הרוקדת החמה. היא יבשה את
דמעותי.
״למה אתה ער?״ שאלתי אותו
הוא נשען על הקיר והניח את העששית על המיטה.
״לא יכולתי להירדם״ לחש. ״אני מפחד״
״ממה?״ שאלתי
״שאכשיל אתכם.. אני לא חושב שאני אמיץ מספיק״ הודה.
״אתה מפחד להפוך למלך?״ שאלתי והוא הנהן.
״תמיד רציתי לדעת מי אני.. אבל אף פעם לא חשבתי שאני בן של מלך... אף פעם לא חשבתי שהמשפחה שלי זרקה אותי לכלא בגלל מי שאני.. ובגלל שיש לי אח תאום״ אמר.
הוא נאנח ״אתה מפחד מהנרי?״ שאלתי אותו.
״כן.. לא.. אני מבולבל קצת״ אמר.
הנחתי את ידי הרועדת על כתפו. הוא השפיל מבט ואחז בידי.
אני יודעת שאמיל בוטח בי, אני מרגישה טוב בידיעה שיש מישהו שבוטח בי.
״אתה לא תכשיל אותנו. ואני בטוחה שתהיה מלך נהדר״ ניחמתי אותו.
ואז נזכרתי איך לגרום לו להרגיש טוב יותר.
זכרתי שקניתי לו את מחברת הדפים.
ליד המיטה הייתה תלויה השמלה הבלויה שלי.
בכיס שמלתי נח ספרון בצבע אדום, הכריכה הייתה ישנה, קצת מאובקת.
קניתי את הספרון לאמיל.
ניגשתי אליו, ״קח, זה בשבילך״ אמרתי.
הגשתי לו את הספרון. ״עכשיו לא תצטרך לכתוב על הקיר״ אמרתי. הוא חייך ולקח את הספרון.
״תודה רובין״ אמר. הפחד שלו נעלם קצת.
הוא שמח.