האסיר במסכה

פרק שלושים ושלוש

אבירי מסדר הנאמנים הקיפו את המצדה כולה. לכל אחד מהם היה חרב, אקדח ושני רובים כנשק. כולם צלפים מיומנים, יודעים להרוג כמו שנץ צד את הטרף שלו.
ובתוך המצדה היו ארבעת המבוגרים: הקטור, בנג׳ימין, אדוארד ואנתוני.
הם נעלו את דלת המגדל. וניסו לחשוב על תוכנית.
רוברט, שהדף את שומרי בית הכלא מדרכו יצא לעזור לאבא שלו.

״אנחנו לכודים!״ צעק הקטור. הוא החזיק חרב מוסקטרים בידו.
״בנג׳ימין, אלו הם חיילים שלך! תגיד להם לסגת!״
״אני לא יכול הקטור! אני כבר לא מפקד מסדר הנאמנים. הנרי שולט בהם עכשיו״ הסביר בנג׳ימין.
״וחוץ מזה״ הוא אמר. ״אלה היו החיילים שלי. לא ארצה להרוג אותם״

הם ראו את אמיל רץ אל לעברם. כולו שטוף דם.
״איפה רובין?״ שאל אנתוני.
״במקום בטוח״ ענה אמיל.
״היא בסדר?״ שאל הכומר המבוגר
״....כן״ ענה אמיל.
הוא שפשף את פצעיו, שהיו שטחיים ולא גרמו לו לנזק רציני.
״אני שונא את הנרי״ הוא לחש לעצמו.
״אנחנו מעטים מידי״ אמר רוברט. ״אנחנו צריכים פעולת הסחה שתאפשר לנו לברוח מכאן!״
״יש לך רעיון?״ שאל אמיל.
רוברט שתק וחשב. ועלה בראשו רעיון. ״אני מיד חוזר״ אמר.
הוא החל לרוץ.

המון חיילים החלו לחדור אל המצדה. מוכנים להרוג.
אף על פי שהם לא רצו.
לפגוע באבירים שעליהם הם גדלו? על ההרפתקאות שסיפרו להם בתור סיפורים לפני השינה?
ויותר מזה.. לפגוע במפקד שלהם? שהדריך אותם באימונים? ותמך בהם בזמן מלחמה?
אבל לא הייתה להם ברירה, כי עכשיו המלך המטורף שולט בהם.
והם לא יכולים לסרב לפקודותיו. היה עליהם להרוג את הבוגדים.
אפילו אם הבוגדים הללו הם הגיבורים שלהם.

כולם נלחמו.
בפינה השמאלית, הבוגדים, חמישה גברים שנלחמים רק עם חרבות.
ובפינה הימנית גבירותיי ורבותיי, אבירים צעירים וחסונים שנולדו להרוג כל בוגד, עם אספקת נשק אין סופית.
מי ינצח? הסיכויים נראים הקלושים לבוגדים. 
התחולל קרב.
אף אחד מהצדדים לא ויתר למרות שלא רצה בהרג.
המטרה: לנצח בקרב.
רעש היריות היה בלתי נסבל, העשן האפור וריח הניצוץ הפריעו.
החרבות המתנגשות בצליל המחריד קרע את אוזני הלוחמים.
אך הם לא ויתרו. 
אחד מן האבירים, שמו איוון הסתער על המפקד שלו לשעבר.
בנג׳ימין לא יכל להילחם בו. הוא היה תלמיד שלו.
אבל איוון לא ויתר. הוא עמד לירות בבנג׳ימין.
אבל משהו חדר את חולצתו של האביר הצעיר ומשך אותו אחורנית עד שפגע בקיר.
פיגיון.
הפיגיון שהיה תקוע בחולצתו נתקע בקיר והרחיק את האביר מהקרב.
בנג׳ימין הביט לאחור וראה נערה, שזרקה את הפיגיון כדי להציל אותו.
״רובין!״ צעק.
היא הרימה חרב מאחד האבירים חסרי ההכרה והחלה להילחם.
היא אף פעם לא ידעה להילחם בחרב, למרות שאחיה ניסה ללמד אותה פעם.
היא הניפה את החרב, אך האביר היה מהיר ממנה.
הוא היה מופתע, הוא נלחם נגד אישה.
אך ההפתעה לא נשארה בו זמן רב, הוא חייך חיוך ניצחון.
הוא חשב שיהיה קל להביס את הנערה הקטנה.
האביר היה מצוין בסייף. סיכויי הדו קרב הזה היו ברורים לחלוטין.
אבל ההצלחה נגמרה מהר והסיכויים נכשלו.
חתך הופיע על חזהו של האביר.
להב החרב של הנערה נצבע אדום.
״חתיכת..״ אמר האביר והחל לתקוף אבל היא התחמקה.
אוחזת בידה בחוזקה בחרב, היא שוב תקפה. הפעם בקושי רב.
החרבות כמעט החליקו מידיהם המיוזעות של שני הלוחמים.
עד שלבסוף, החרב ננעצה בגופו של האביר.
הוא התרסק אל הרצפה וויתר. לא מת, אך מושפל.