האסיר במסכה

פרק עשרים ושבע

אחרי יומיים שבהם לא אכלו שני האסירים.
הם לא ישנו
וגם לא התרחצו, הם היו מלוכלכים ומסריחים,
הם באמת היו נראים חולים.
אמיל תמיד צעק לשומרים שהוא חולה אבל הם לא האמינו לו.
הם תמיד חשבו שזו הדרך שלו להתגרות בהם.
לאחר יומיים, אמיל כבר לא יכל אפילו לדבר. לא היה לו מספיק כוח לעמוד על רגליו.
הוא לא אכל. טוב למען האמת.. עם אוכל כמו שמגישים בכלא...

הוא שכב על הרצפה. מנסה להעסיק את עצמו ולא לחשוב על הרעב.
הוא שוב חשב על אחיו. מה אחיו עושה עכשיו? חוגג כי הוא הצליח להביס מורד שהחליף אותו במלוכה?
מנסה לפתות בחורה למיטתו? או שהוא עורך נשף כי הוא צריך איזו עוד סיבה לכך שיעריצו אותו.
אמיל זרק חצץ אל הקיר. הוא היה כועס.
אדגר גם הוא לא דיבר. הנחישות של הנער הרשימה אותו.
הוא חשב על מארי. היא קיווה שהיא בסדר.
כשיצא מהמקום המגעיל הזה הוא יתחתן איתה.
אבל הוא איבד את הטבעת בזמן הקרב.
הטבעת הייתה שייכת לאימו המנוחה.
הוא חשב גם על אביו. אבא שלו יתרגש כשידע שבנו חי?
אביו שיצא למסע נקמה סרק בגלל מותו של בנו..
השומר שוב הביא להם את האוכל. הפעם הוא הביא להם חצי פרוסת לחם.
וגם היו שאריות של עצמות בשר.
השומר זרק לעברם את הצלחות כמו בכל יום. והוא נשאר להביט בהם.
שני האסירים לא זזו. לא אכלו. אפילו שהם היו רעבים מאוד.
אמיל נשאר לשכב, עיניו עצומות.
אדגר החליט לפעול.
״אני חושב שאני נדבקתי ממנו!״ אמר ״הוא לא מפסיק להשתעל עליי!״
השומר הביט בו בזלזול שקט.
״תעשה משהו!״ אמר ״אל תשאיר אותי איתו!״
״אתה באמת חושב שאני מאמין לך? עם כישורי משחק כמו שלך אפילו שייקספיר לא ירצה אותך בתיאטרון שלו״ השומר צחק המבדיחה שלו.
אדגר חרק את שיניו בכעס.
״עכשיו תאכלו. אין לי זמן לליצנים כמוכם״
השומר הלך ואמיל רקע ברגליו בכעס.

״למה זה לא עובד?!״ שאל את עצמו.
הוא בעט בקש פעם נוספת.
״צריך לעשות משהו קיצוני יותר״ אמר אדגר ״רק ככה האידיוטים יאמינו לנו״
אמיל שילב את ידיו והתהלך בתא במהירות ועצבנות.
״קיצוני יותר? כבר נגמרו לי הרעיונות!״ אמר אמיל.
הוא ראה את המסכה שלו לפתע. יושבת שם בחושך, מחכה שמישהו ישתמש בה.
הוא נחרד למראה. היא צברה אבק כשלא הייתה על פניו.
ולחשוב שהמסכה הזו הסתירה את זהותו, רעיון מקורי של הנרי.
כשהוא היה עם המסכה, אנשים לא ידעו מי הוא. ואותם אנשים שהיו מתעלמים בו העריצו את הנרי.
זה לא הוגן. רק בגלל מלוכה מטופשת, חייו של אמיל הפכו לסיוט.
המסכה הזו גרמה לו להרגיש כמו מישהו לא חשוב. כמו מישהו שמחכה ליום הדין שיבוא.
אדם שמגורש מהעולם וקבור במחשבותיו האינסופיות הנוקמות בו.
אדם... מת.
אמיל לפתע חייך.
״אני חושב שיש לי רעיון״

לאחר עוד יומיים קשים במיוחד, שני האסירים העמידו פנים שהם חולים, מה שלא הצליח להם. אבל הם עדיין היו דבוקים לתוכנית. שוב הביא השומר לאסירים את האוכל. ומה בתפריט הפעם? אתם לא רוצים לדעת...
כשעבר בין כל המסדרונות החשוכים והתאים מלאי האסירים, חשב לעצמו השומר שיש לו מזל שהוא לא אחד מהם.
אור יום מועט האיר את דרכו אל התא המרוחק ביותר. התא שבו נמצאו שני אסירים.
אחד אביר לשעבר... טוב במצבו שלו הוא כבר לא יכול להילחם.
והשני... כלום.
שניהם צריך להיות מתים. מתים!
הם לא יצליחו לשרוד במקום הזה. ומזל שהם לא ישארו כאן לנצח.. הם יצטרכו למות מתישהו.