האסיר במסכה

פרק שלושים ושש

הקרב הסתיים.
צבא אבירי הנאמנים מתים.
עדיין אפשר להריח את השמן ואת האש.
מלכם, לבוש במסכה קרה על פניו, מתייסר בחשכה.
הוא כבר לא מלך, משחק השחמט שיחק לרעתו.
החיילים ניצחו, חיילים שאין בכוחכם לעצור אף אחד, ניצחו!
הפרשים מתו, והמלך?
המלך הובס.
הכלי החזק ביותר במשחק החיים, הובס.
בידי אסיר, משרתת וחיילים שפרשו לגמלאות.

והמלך החדש? שהריעו לתחילת שלטונו?
המוות עכשיו משגיח עליו.
המוות מביט בעלם הצעיר.
ששכב על מיטה בארמון. מתנשם בכבדות.
שני כדורים חדרו לגופו.
אחד בחזהו, קרוב מאוד לליבו
והשני בגבו, תקוע בצלעותיו.
אסיר, חשבתם אי פעם שהגיבורים הגדולים היו כלום?
חלק היו מלכים, חלק קיסרים, חלק מצביאים...
עכשיו מדובר באסיר.
אסיר מספר 64389000
שפשעו היחיד היה להיוולד לעולם קר ואכזר.
שבו משפחתו עושה מאמצים להכחיש את קיומו.
חוץ מאימו.
היא חשבה שהוא מת ביום שבו נולד.

המלכה אנסטסיה ישבה על כיסא, ליד המיטה
שעליה שכב בנה.
היא אחזה בידו. ודמעות זלגו על פניה.
היא הביטה בסימנים הכחולים והסגולים שעל גופו ופניו.
היא לא האמינה שזה בנה.
היא זכרה את הדברים שאמר לה בנשף. הוא אמר לה רק משפט אחד.
״זה אני, אמיל״
המשאלה שלה התגשמה. הוא לא מת.
אבל עכשיו? הוא קרוב למוות.
״בן שלי..״ היא לחשה.
״בבקשה תהיה בסדר״
הוא לא ענה. רק המשיך לישון.

על המיטה הגדולה לצידו של הנער הניחו נערה.
גם בה ירו פעמיים.
פעם אחת בכתפה, ופעם אחת בבטנה.
במקום שבו נפצעה, זיכרון כואב לעובדה שהאיש החשוב ביותר בממלכה התאהב בה.
היא נראתה שלווה עכשיו.
גם היא ישנה.
גופה היה קל מהאוויר שבקושי נשמה.
ואליה התלווה הכומר בן ה-50
״רובין?״ שאלה המלכה.
״מ-מה? מה היא עושה כאן? מה קרה לה?״
אנתוני, שניסה לחנוק את דמעותיו, לא הצליח להסיר את עיניו מהנערה.
״היא הצילה את כולנו״ ענה. אבל לא יכל עוד להחזיק את העצב שלו.
הוא בכה.
הוא לא זכר שבכה כך אי פעם.
אולי חוץ מהפעם ההיא ש...
זה סיפור לפעם אחרת.
איך הוא היה מסוגל לירות בה?
איך?!
היא נחושה כל כך.. למה היא תמיד כל כך נחושה?
״אוי רובין... בפעם האחרונה שראיתי אותה.. היא פוטרה... ילדה מסכנה שלי..״ אמרה המלכה.
הנערה לא השיבה כמובן.
היא גיששה באפלה. מחפשת דרך להתעורר.

בפעם האחרונה שבה היה בארמון, הוא הגיע בתור איש חסר כל, גווע לנקמה.
אבל עכשיו, הוא רק רצה שאחותו תתעורר.
צ׳רלס חשב על הפעם ההיא שבה היא דחפה ילדה לביצה רק בגלל שהעליבה אותה ואותו.
הוא צחק. ומחה את דמעותיו.
הם רק נפגשו. אחרי שמונה שנים.
ועכשיו.. גם עכשיו מפרידים ביניהם.
לאחר שהשריפה בביתו פרצה, הוא הצטרף אל חבורת איכרים נקמניים שנקראו הנאמנים.
הוא השאיר את אחותו מאחור.
לבדה. עם פיגיון.
הוא התיישב על הרצפה. מייסר את עצמו בכאב.
הוא כעס על עצמו, הוא גם היה זה שירה באמיל.
הוא חשב שזה היה הנרי.
איזה טיפש הוא!
צעדים נשמעו במסדרון הריק, שהתבלטו לשמע הבכי של מלכת היופי.
רוברט התיישב לצד צ׳רלס. הוא חיבק אותו.
״אני מצטער כל כך״ אמר לו.
צ׳רלס הפסיק לבכות. הוא שתק.
״היא תהיה בסדר״ אמר. ״אני מבטיח״
״אתה לא יכול להבטיח דבר כזה״ אמר צ׳רלס.
״היא חזקה. היא שרדה במצבים גרועים מזה״
צ׳רלס התחמק מאחיזתו של רוברט.
״לך״ אמר לו.
״מה?״ שאל רוברט.
״לך״ אמר שוב.
״צ׳רלס..״ אמר רוברט ואחז בידו. אבל צ׳רלס התחמק ממנו.
״תתרחק ממני״ אמר צ׳רלס. ״ואל תפנה אליי יותר״
״למה?״ שאל רוברט. ״מה קרה?״
״זה בגלל רובין?״
״לא״ ענה צ׳רלס.
״אז בגלל מה?״ שאל.
רוברט לא הבין למה צ׳רלס מרחיק אותו ממנו.
הוא מצא חן בעיניו מאוד. הוא האמין שהוא מקולל.
להיות מאוהב במישהו.
הוא ידע שזו קללה.
אין שום דבר רע באהבה.
הוא לא יודע זאת, כי אהובו מפנה לא את גבו.
״אני אוהב אותך״ אמר רוברט.
צ׳רלס היה חסר מילים.
״כן... אני באמת אוהב אותך. לא אכפת לי שאנחנו מכירים זמן קצר, או שאנחנו לא מכירים אחת את השני. ולא אכפת לי אם יתלו אותי על אהבתי אלייך.. בבקשה. תפסיק. אני יודע שאתה מרגיש כמוני. בבקשה אל תחסום אותי״ אמר.
צ׳רלס לא רצה להביט בפניו. ״אתה לא יודע איך אני מרגיש״
הוא קם על רגליו והתחיל ללכת.
אבל רוברט קם ורץ אחריו.
הוא תפס בו ונישק אותו, על שפתיו היבשות והשרוטות.
אבל צ׳רלס התחמק.
״עזוב אותי״ אמר.
״אני יודע שגם אתה אוהב אותי, אני רואה זאת בעיניים שלך״
אם רק רוברט ידע מי הוא צ׳רלס באמת.. כל אהבתו הייתה הופכת לשנאה.
״תתרחק ממני... עכשיו״ אמר צ׳רלס.
״ואם תגיד לי עוד פעם אחת שאתה אוהב אותי אני נשבע ש..- פשוט לך! לך!״ אמר צ׳רלס. הוא כעס כל כך.
הוא היה פגוע כל כך.
אם רוברט יחשוף את זהותו.. הוא יתחרט.
צ׳רלס כעס על רוברט, הוא לא יסלח לו לעולם!
רוברט עשה זאת.
הוא הלך.
בלי מילים, רק עם מיליון מחשבות.