האסיר במסכה

פרק שש

הלילה היה סוער, גשם חזק ירד. ברקים ורעמים הופיעו בשמיים ונשמעו חדים כתאר.
הגשם שנכנס דרך הסורגים של תאו של האסיר, הרטיב את האסיר בזמן שישן.
הוא חבש את המסכה שלנו עדיין, לא הוריד אותה.
כי לא יכל, היא הייתה נעולה ורק מפתח מיוחד יכול לפתוח אותה.
״גשם ארור״ נשמע קול מחוץ לתא.
האסיר התגלגל ממשכבו לישיבה, הוא הרגיש את הקש היבש עליו ישן דוקר אותו בגופו.
״כן הוא הרטיב את הגלימה החדשה שלי״ נשמע עוד קול.
האסיר שמע את שיחתם של שני סוהרים שהשגיחו בזמן הלילה על התאים.
״אני מקווה שתצליח להשיג עוד גלימה כזאת..״ אמר הסוהר הראשון.
האסיר החליט לנצל את ההזדמנות שיש לו. ״היי!״ צעק בכל כוחו.
הוא היה רעב, הוא היה מלוכלך, חסר כוחות.
״מה המטורף הזה רוצה עכשיו?״ שאל הסוהר השני והתקרב לתא של האסיר.
״ב-בבקשה... אני לא אכלתי המון זמן... בבקשה רק פרוסת לחם. אני רעב.. אפילו הלחם הכי מעופש יספיק.. בבקשה!״ התחנן בלחש.
הסוהר החל לצחוק.
״בבקשה״ לחש שוב. ״כמה זמן לא אכלת?״ שאל האסיר.
״כמעט ארבעה י-ימים״ אמר האסיר.
״איך זה יכול להיות שאתה עדיין חי?״ שאל הסוהר השני וזרק לתאו של האסיר שתי פרוסות לחם ישנות ומעופשות.

האסיר אכל במהירות את האוכל, הלחם היה קשה, תפל, מזוויע ומעופש. אבל האסיר שמח שהצליח לאכול משהו. מסכת הברזל שעל פניו הפריעה לו לאכול אך לא שם לב לכך.
״ת-תודה״ אמר.
״אתה אוכל כמו חיה״ אמר הסוהר הראשון בגועל וזלזול.
האסיר הפסיק לאכול והביט בלחם ״מה אוכלים שאר האסירים?״ שאל. כוחו חזר אליו קצת.
״זה לא עניינך״ ענה הסוהר השני, הוא שלף את אקדחו. ״אולי אני אהרוג אותו? ולא נצטרך לסבול אותו״ אמר וכיוון את אקדחו לראשו של האסיר במסכה.
״לא! אתה אידיוט מושלם תומס, המלך אמר להשאיר את האסיר הזה בחיים״ אמר הסוהר הראשון.
האסיר, שידע כשהוא רק בובת חוטים של הסוהרים, בובה שהם יכולים לשחק בה ולפגוע בה כמה שאפשר.
״א-אני שאלתי שאלה״ התעקש האסיר ״מה האסירים אחרים אוכלים?״
״את האוכל הרגיל. מרק ולחם״ אמר תומס. ״פוחד שלא תקבל קצת?״
״אני רעב, אתם מרעיבים אותי! אתם מחכים שאמות! לא עשיתי שום דבר ואתם מתייחסים אליי כאילו אני שד! אבל אני חף מפשע! בבקשה תשחררו אותי!״ צעק האסיר.
תומס תפס בחולצתו הקרועה והמלוכלכת של האסיר ״תקשיב טוב. אם אשמע אותך צועק עוד פעם, לא אאכיל אותך עשרה ימים! חזור לישון, מחר יהיה יום ארוך של סבל וכאב״ אמר ועזב את האסיר הצעיר, שנשאר לבדו בתאו, מתפלל שהסיוט יגמר.

״אני פשוט לא מאמינה״ לחשתי לעצמי. ״זה לא הוגן״
בגלל שאני אישה אז אני לא יכולה להילחם, שיישרף הכל!
הצלחתי לעצור מרד לפני שלושה ימים. ועדיין חושבים שאני חלשה.
״העלמה רובין?״ קול נשמע.
ראיתי את המלך הנרי מולי. הוא חייך אליי חיוך קטן. ״הוד מעלתך״ אמרתי והשתחוותי אליו. אני שונאת אותו.
״מה שלומך היום?״ שאלתי ״שלומי טוב תודה. שמעתי שהצלחת לעצור מרד נגדי״ אמר. טוב לפחות יהיו שבחים בשיחה הזו.
״בהתחלה לא האמנתי שאת עצרת את המהומה. חשבתי שזה היה גבר, אבל כששמעתי את שמך ידעתי שאת פשוט מיוחדת״ אמר, הוא לקח את ידי ונישק אותה אבל התחמקתי ממנו ברגע האחרון.
״מצטערת אדוני, אני חייבת ללכת, אימך כנראה מחכה לי בגן.. אני מודה לך על המחמאה אבל אני רוצה לבקש ממך משהו״ אמרתי וחיוכו הקטן והמעצבן התרחב ״כן?״ שאל.
״אני מבקשת שתפסיק להרעיב את העם שלך. הם נאמנים לך.. אל תפנה אליהם את גבך. אתה זקוק להם בדיוק כמו שהם זקוקים לך״ אמרתי.
״את נערה חכמה, אני עדיין לא מבין מה את עושה כאן בתור משרתת״ אמר.
״זו עבודתי אדוני. ואם מדברים על זה אני חייבת ללכת״ אמרתי והתחמקותו ממנו.

עבר חודש, עדיין לא התקבלתי למסדר, בחודש הזה המלך הנרי לא הניח לי, כל יום הזכיר לי עד כמה אני יפה וחכמה. הוא נער מפונק ושחצן. והוא מנסה להתחמק מתפקידו לדאוג לעמו בכך שהוא מפריע לי בעבודתי.
הקטור דרש ממני לבוא לאכול איתו ואם אדגר ארוחת ערב פעמיים בשבוע, הסכמתי. תמיד אשמח לראות את אדגר.
דיברתי עם אנתוני המון והכרתי גם את אדוארד, חבר של הקטור מימיו במסדר.
הם דאגו לי כשהייתי צריכה עזרה.
הרווחתי כסף ודאגתי למלכה. אבל המלך הצעיר לא הניח לי.

״בסדר, בשביל להצליח להשתמש ברובה את צריכה לדעת איך לכוון אותו.
ואז להכניס לנצרה אבק שריפה, ולהדליק את החוט. כשהכדור נורה הוא משמיע צליל נורא. כמו פיצוץ אדיר. נסי לא להיבהל״ אמר אדגר כשלימד אותי איך לירות ברובה מוסקט.
״תודה על ההסבר״ אמרתי. כיוונתי את הרובה לעבר עץ.
״את לא מחזיקה אותו נכון״ אמר ״את צריכה שהקנה יהיה ישר ויציב״
אדגר כיוון את ידי עד שהחזקתי ברובה כמו שצריך. ״יופי עכשיו זה טוב״ אמר ״תירי״ אמר.
הדלקתי את החוט וחיכיתי שהפיצוץ יבוא.
נשמע קול של פיצוץ ואז ראיתי חור כדור בעץ.
הצלחתי לפגוע במטרה ״לא רע״ אמר אדגר וחייך.
הו, החיוך שלו פשוט נפלא.
הנחתי את הרובה על הדשא ״תודה לך״ אמרתי ״בשבילך הכל רובין״ אמר.

הרגשה דחקה בי, ידיי רעדו.
השמש החלה לשקוע, שיערו החום של אדגר הפך לבהיר באור השמש הכתומה השוקעת.
שתקתי והבטתי בו. אני אוהבת אותו. רק חבל שאני לא יכולה לומר לו זאת.. רגע.. למה לא?
למה שלא אגיד לו? אני מחכה כבר המון זמן לומר לו מה אני מרגישה כלפיו. אני חייבת לומר.
אבל אני לא יכולה, הוא בטח לא אוהב אותי חזרה.
למה שיאהב אותי חזרה?
הלב שלי פעם בחוזקה, רגליי החלו לרעוד. ״הכל בסדר רובין?״ שאל אדגר.
״א-אני..״ אמרתי אבל קול לא יצא מפי.
הוא החזיק בידיי בחוזקה. כאילו הוא שומר עליי.
גמגמתי. רציתי לומר לו מה אני מרגישה כלפיו. הלב שלי דחק בי לדבר. לא יכולתי.
אני עצרתי מרד נגד המלך, אני יודעת להשתמש ברובה. אבל אני לא יכולה לומר לאדגר מה אני מרגישה כלפיו?
אני פחדנית כל כך, איזו מן אישה אני?
״את בטוחה שהכל בסדר?״ שאל.
ידי הונחה על לחיו, לחיו הייתה חמה ונעימה.
לא עניתי לשאלתו.

נישקתי את אדגר על שפתיו