האסיר במסכה

פרק עשרים וחמש

האסיר חייך, הוא לא היה אמור לחייך. אבל אף אחד לא ראה זאת.
כי המסכה הסתירה את הבעותיו.
הזכרונות מהערב הקודם האירו את עיניו.
הלבוש, המוזיקה, הנשף.
הוא טעם את טעם החיים לראשונה. הוא היה מלך למשך עשרים דקות.
הוא אפילו רקד, עם מישהי.
הזכרונות ריצדו במוחו כמו סרט נע.
השמלה שלה, החיוך שלה ועיניה.
אוי העיניים שלה! היו יפות כל כך, נוצצות כל כך, מלאות שמחה.
הוא הרגיש צביטה בליבו, איפה היא נמצאת?
הוא קיווה שהיא בסדר.

קול כועס הפך הד שהגיע לאוזניו של האסיר. הקול היה מוכר מאוד.
״איפה הוא?״ שאל הקול, בכעס.
הקול היה זהה לקולו של אסיר. המלך קפץ לביקור.
״איפה הוא?!״ הקול הפך זועם.
עד שמצא המלך את התא, התחמש האסיר במסמר חלוד שמצא. הזכרונות הטובים נעלמו.
הכעס חזר.
המלך הופיע מול האסיר, הסורגים הפרידו ביניהם.
המלך הביט באסיר בכעס, במבטי מוות,
בקנאה בלתי מוסברת.

המלך הורה לסוהר לפתוח את דלת הסורגים של התא.
האסיר הביט במלך. הוא ראה שהיה מכוסה זיעה קרה, דם לכלך את בגדיו, שפתיו היו אדומות, ועיניו ארסיות.
״מה אתה רוצה?״ שאל האסיר
״לבקר אותך״ אמר המלך קולו היה מלא כעס אבל מאופק.
״קצת מאוחר מידי בשביל זה״ אמר האסיר בלעג. הוא היה צריך לשתוק אבל החליט לדבר, מה יפגע בו עכשיו?
״המסכה מתאימה לך״ החזיר המלך בלעג.
האסיר החזיק בחוזקה במסמר, מחכה לתקוף.
״מה. אתה. רוצה?״ שאל האסיר בחוסר סבלנות.
המלך היה מאופק.
״הגד לי״ אמר המלך ״האם אי פעם שיחקת שחמט?״
האסיר הפך מבולבל, מה זה שחמט?
״שחמט זהו משחק אסטרטגי בן מאות שנים. צבא מול צבא. חיילים מול חיילים.... מלך מול מלך... אסטרטגיה מנצחת מובילה לניצחון״ הסביר המלך.

אסיר ראה שרשרת על צווארו של המלך, מפתח זהב היה קשור לשרשרת.
האסיר זיהה את המפתח, הוא יצליח להיפטר מהמסכה שלו. הוא רק צריך את המפתח.
״אתה יודע מהי הדרך לנצח?״ שאל המלך ״מהי הדרך הטובה ביותר להביס את האויב?״
האסיר התלבט לרגע ואז ענה: ״הדרך הטובה ביותר היא להפוך אותו לחבר״
המלך צחק בלעג.

״הדרך הטובה ביותר היא להביס את המלך״ אמר המלך.
״אבל במשחק השחמט הזה.... אתה וחברייך נכשלתם. הבסתי את החיילים. והחיילים אכזבו את המלך שלהם..״
״שלושה חיילים,זקנים וטיפשים. הם תכננו הכל״
״אבל היה עוד חייל, או יותר נכון חיילת, שחשבה שתוכל לגבור עליי״ אמר המלך וזרק משהו לרצפה.
לרגליו של האסיר הופיע פיגיון.
זה הפיגיון שלה... של אחיה המת.
״מה עשית לה?״ שאל האסיר כשהרים את הפיגיון, הפיגיון היה שחוק, דם התקרש על הלהב הכהה, קת הפיגיון הייתה חמה.
הנערה השתמשה בו להתקפה. היא תקפה את המלך.
״מה עשית לה?!״ שאל האסיר והפעם בכעס.
הוא השאיר אותה לבד, בלי כל הגנה, רק היא לבדה.
הוא טפס בצווארו של המלך, החל לחנוק אותו מהכעס.
הוא ראה סימנים על צווארו, הנערה חנקה אותו מקודם... היא ניסתה.
המלך הרגיש מטושטש, והאסיר לקח את המפתח בשקט והסתיר אותו. הוא עזב את המלך ונתן לו לנשום.
״אתה פגעת בה?!״ צעק האסיר
המלך החל להשתעל, עוד סימנים הופיעו על צווארו.
״ענה לי!״
״היא המרתה את פי. אבל היא תחזור אליי על ארבע. אני יודע שהיא אוהבת אותי כמו שאני אוהב אותה״ אמר המלך וחייך ברצון.
האסיר לא יכל להקשיב, הנערה טובת לב. היא לא יכולה לאהוב יצור כמו המלך.
האסיר אהב אותה גם הוא.
״היא לא אוהבת אותך.... ואם פגעת בה אני נשבע ש-״ אמר האסיר אבל המלך קטע אותו.
״זכור״ אמר המלך ״אתה רק אסיר עלוב... ואני מלך״
ובזאת יצא מהתא.