האסיר במסכה

פרק עשרים ושש

ביקשתי מכולם שיעזבו אותי בשקט.
נעלתי את עצמי בחדר.
מארי הביאה לי שמלה. היא הייתה פשוטה.
מארי רצתה לעזור לי להתלבש אבל אמרתי לה שאני בסדר.
לא הייתי בסדר.
השמלה שהייתי איתה בנשף הייתה קרועה מאוד.
הסרתי אותה ממני וכמעט צעקתי.
היה לי סימן כחול גדול על הבטן. בדיוק במקום שבו הנרי הכה אותי עם קרש העץ.
היו לי סימנים אדומים על הצלעות.
בגלל זה התקשתי לנשום.
הנחתי את ידי בעדינות על גופי. היה לי כואב.
לבשתי את השמלה, וקשרתי את המחוך שלי סביב גופי בחוזקה. ככה לא יכאב לי.
דפיקה נשמעה בדלת.
״רובין?״
זה היה אנתוני
״את בסדר?״
לא אני לא.
הלכתי אל עבר הדלת ופתחתי אותה. אנתוני עמד בצידה השני. פניו מודאגות.
״מה?״ לחשתי.
״רק רציתי לראות אם.. את בסדר..״ הוא אמר.
לא עניתי.
״כמובן שלא..״ לחש לעצמו בכעס ״כמובן שאת לא בסדר״
אנתוני לא נראה טוב. הוא כעס על עצמו ״לא היינו צריכים להשאיר אותך לבדך״ אמר
״אל תגיד את זה״ אמרתי.
״אם היינו נשארים איתך.. זה לא היה קורה״ הוא אמר שוב.
הטיח בעצמו האשמות.
כאב לי לראות אותו ככה ״ועכשיו.. אמיל נמצא בכלא..״ אמר.
״אנתוני.. בבקשה תפסיק״ אמרתי.
״שום דבר לא קרה באשמתך״
״לא רובין״ אמר ״הייתי צריך לשמור על שניכם״
הנחתי יד על כתפו. ״אולי כדאי שתנוח קצת? בבקשה..״ הפצרתי בו.
הוא לא התנגד.
הוא הלך.
הרגשתי רע בשבילו.
אני צריכה לנקות את הראש..

טיילתי קצת בעיירה. הייתי ללא נעליים, חייבת לומר שהתגעגעתי לתחושה הזו.
צעדתי במרכז העיירה.
ראיתי לפתע את דנקן.
״רובין!״ הוא צעק בשמחה.
הוא רץ לעברי וחייך ״התגעגעתי!״ הוא אמר.
לא יכולתי להרים אותו. אז התיישבתי על האדמה לצידו.
״מה שלומך?״ שאלתי.
״אני בדרך לבקר את אבא שלי״ אמר.
״בואי איתי״ אמר ומשך בידי.
״אוקיי אוקיי״ אמרתי

הלכנו אל הכיכר. ראינו את חבלי התלייה. עדיין אדומים מדם. כאן תלו את הנאמנים. וביניהם אביו של דנקן
אני עדיין זוכרת את הפסטיבל.
ואני זוכרת איך בכיתי כשראיתי את השרשרת של צ׳רלי.
״הנה!״ אמר דנקן. הוא מצא את רובה הקשת של אבא שלו.
״שלום אבא״ אמר הילד.
דנקן החזיק בפרח יפהפה. הוא הניח אותו לצד הרובה.
״מה שלומך?״
הוא דיבר אליו כאילו אביו מקשיב.
״תכיר.. זו רובין, היא האחות של צ׳רלס!״ אמר
דנקן הביט בי בחיוך כה גדול... כנראה הוא באמת חשב שאביו שומע אותו.
לא רציתי שהוא יתאכזב
״אמממ שלום לך.. מר ויאן״ אמרתי כדי שדנקן יהיה מרוצה.
זו באמת טרגדיה, שילד מאבד את אביו בגיל 3.
דנקן עוד מעט בן 5, הוא צעיר כל כך...
״היום הצלחתי להפיל דחליל בקרב חרבות!״ אמר דנקן בהתלהבות.
״היית צריך לראות את זה... הוא נפל כשחתכתי אותו!״
דנקן היה מאושר כל כך.

מצאתי לפתע את הדבר שאותו לא רציתי לראות.
שרשרת חרוזים שבורים ומלוכלכים ניצבה מולי.
על האדמה האפורה.
מונחת שם. מחכה שאקח אותה.
אוי צ׳רלי...
אני זוכרת בדיוק מתי הבאתי לו את השרשרת הזו.
כשהייתי בת 7...
רציתי להראות לו כמה אני אוהבת אותו...