האסיר במסכה

פרק שמונה עשרה

היי לכל הקוראים, אני חייבת לומר שממש משמח אותי שאתם אוהבים את הסיפור שלי.
זה חשוב לי לדעת שאוהבים את הכתיבה שלי.
בבקשה תגידו לי מה דעתכם בתגובות או אם יש מקום לשיפור.
ותהנו מהפרק❤️

״תוכלי לספר לי על אמא שלי?״ שאל אמיל.
נאנחתי.
״אמא שלך, המלכה אנסטסיה.. היא האדם הנפלאה ביותר בעולם. היא מנומסת ונחמדה, היא תמיד תשמח לעזור והיא תומכת ו...״ אמרתי אבל עצרתי.
משכתי את העשבים בשדה בידיי. ידעתי שאני מכאיבה לשדה.
אני מושכת את העשבים, זה הרגיש כאילו מישהו מושך ממני את בגדיי או את שערותיי.
כעסתי, התגעגעתי.
אולי שניהם, אני כועסת בגלל הגעגוע או שאני מתגעגעת בגלל הכעס.
פוטרתי לפני הרבה זמן, המלכה לא דואגת לשלומי? כל כך מהר היא מצאה משרתת שתחליף אותי? היא סמכה עליה מהר כל כך? המשרת החדשה החליפה אותי בתור אשת הסוד שלה?
הבטתי לעבר הכוכבים, רציתי לקטוף אותם מהשמיים, ככה לא אכאיב לשדה היפהפיה.
״הכוכבים יפים מאוד״ אמרתי.
אמיל הביט לשמיים גם הוא. ״את צודקת״
״קשה מאוד לראות את הכוכבים מחלון הסורגים הקטן בתא הכלא״
נאנחתי, הושטתי את ידי אל עבר השמיים, רציתי לתפוס את הכוכבים ולהחזיק אותם בידיי ואז למחוץ אותם ולהפוך אותם לאבק כוכבים כסוף נוצץ.
הכעס שלי לפעמים מדבר במקומי, אם אהרוס את הכוכבים... אהרוס את משפחתי.
הם תמיד אהבו לצפות בכוכבים בערבים קרים. אמא תמיד הייתה אומרת שכוכבים הם מלאכים שמאירים את דרכנו. צ׳רלס היה אומר שהכוכבים הם מחליפי השמש בלילה, הוא היה אומר שהשמש הייתה זורחת ביום היא הייתה עצומה אבל בלילה היא הייתה מתפרקת למיליון כוכבים קטנים שמפיצים אור.
״תוכל לספר לי סיפור עליהם? על הכוכבים?״ שאלתי את אמיל, ראיתי שהוא הוקסם מהמראה שלהם כמוני.
״לפני כמה שנים...״ החל לספר, הוא ניתק את מבטו מהשמיים.
״חי לו ילד שרצה לחצות את העולם, הוא רצתה לגלות מה שוכן מעבר לים. היא בנה סירה קטנה וניווט ללא מפה בים.
סירתו הקטנה לא הייתה מהירה, לילד לא היה מושג לאן הוא שט.
הוא הביט בשמיים וראה את הכוכבים, הרבה אנשים סיפרו לו שהכוכבים הם אנשים שמתו, הם שומרים עלינו, הם צופים בנו ועוזרים לנו, הם מדריכים אותנו בדרכנו.
הילד הקטן סמך על הכוכבים, הם היו המפה שלו.
הם ניווט בעזרתם, וכך הוא הגיע למקומות שיכל לחלום עליהם״ סיפר.
הוא נעצר ונאנח. הוא קטף פרח קטן בצבע לבן.
״הילד לא פקפק בכוחם של הכוכבים ותמיד האמין שיובילו אותו למקום שאליו הוא שייך.
אבל לא היה מקום כזה מעולם״ אמר.
הוא משך את עלי הכותרת הלבנים מן הפרח, הם התעופפו ברוח.
״לא היה מקום שהוא היה שייך אליו?״ שאלתי.
״לא, הוא הבין שהוא שייך לכוכבים, הוא הבין שהוא צריך להצטרף אליהם״ אמר אמיל.
הסיפור שלו היה יפהפיה
למרות שהסוף היה קצת עצוב.
״באמת יש לך כישרון״ אמרתי.
אמיל צחקק ״זה הדבר היחיד שנוצר ממני, זה הדבר היחיד שלא לקחו לי כשהייתי בכלא״ אמר, הוא חייך חיוך קטן.
״כתבתי את הסיפור הזה לסרינה״ אמר. חיוכו עדיין היה על פניו אך הפך קטן.
״ידעתי שהיא אוהבת סיפורים, חשבתי שהיא תשמח אם אכתוב לה סיפור״
״אתה מתגעגע אליה?״ שאלתי. ״לא״ ענה.
הוא נאנח שוב. חיוכו נמחק.
״אני זוכרת שכתבתי שיר, למישהו שאהבתי״ אמרתי.
״אני זוכרת אפילו את המילים:
אתה האור שבוקע מהחשכה
בזכותך ליבי התמלא שמחה
מילותייך הרכות תמיד נגעו בליבי
תמיד תהיה חלק ממני עד יום מותי
אני אוהבת אותך וזה מה שחשוב
הלוואי שאת אהבתך אצליח לרכוש שוב״
דיקלמתי את השיר.
״השיר הזה יפה, למי כתבת אותו?״ שאל אמיל.
״כתבתי אותו לאדגר, הבן של הקטור שמת.
לפני מותו, התאהבתי בו, הוא החדיר בי תקווה ושמחה.
לא היה לי אומץ לגלות לו על רגשותיי, אבל כשהיה לי אומץ הבנתי שהוא מאוהב במישהי אחרת.
כתבתי את השיר הזה בשמה, הוא אהב את השיר הזה וחשב שמארי כתבה אותו ו..״ סיפרתי בשקט.
דמעה קטנה ירדה במורד פניי. מחיתי אותה.
זה מוזר כל כך. כשאמיל ואני היינו מדברים, תמיד היינו מגיעים לנושאים שלא פתחנו אותם בפני איש.
מה זה אומר? אני בוטחת בו? אני סומכת עליו? הוא יהיה איש סוד?