Only Us (boy×boy)

פרק 1

"כולנו נתגעגע אליך, לוקאס." אמרה מנהלת הפנימיה בחיוך רחב.

"גם אני.." אמרתי בצער.

אני יודע שאני אמור לשמוח. קיבלתי מלגה ללמוד בתיכון הכי יוקרתי ונחשב בקליפורניה. לא הייתי יכול להרשות לעצמי ללמוד שם לולא המלגה. צריך להיות עשיר מאוד בשביל זה.
אבל אני אמור לחזור הביתה עכשיו. אני לא מאמין שזה קורה. למה אני לא יכול להישאר לישון בפנימיה וללמוד בתיכון הזה? למה מגרשים אותי?
אני ממש לא מחכה למפגש עם אמא שלי שבטח כבר בבקבוק הרביעי שלה להיום.

הגעתי הביתה. לבית שפעם אהבתי, ומהר מאוד שנאתי. סחבתי בקושי את המזוודה הכבדה שכללה את כל חיי בתוכה. היה לי מפתח עדיין אז פתחתי את הדלת בשקט.

"יש כאן מישהו?.." שאלתי בשקט, הבית היה חשוך ונראה מפחיד.
היה נראה כאילו אין כאן אף אחד אז התקדמתי, גורר את המזוודה ומנסה לעלות איתה במדרגות אל עבר חדרי.
"אתה צריך עזרה?" לפתע קול נשמע וקפצתי במקומי, רועד מהגבר החסון והלא מוכר שעמד לידי. לא עניתי, הייתי מבוהל ופתאום הוא הרים את מזוודתי ביד אחת לאורך המדרגות והניח אותה. עליתי אחריו. "ת-תודה.." אמרתי בהיסוס ונכנסתי לחדר, נעלתי אותו.

זה לא היה מפתיע למצוא גבר זר בביתי, אימי נהגה להביא גברים שונים לבית, בלילות, אבל חלקם נשארו גם למחרת. הכל היה מוכר וידוע.
התחלתי לסדר את חפציי בחדרי הישן, הכל עוד נשאר במקום, אימי לא נכנסה לפה בקושי.

הגיע הערב והתחלתי להיות רעב. החלטתי לרדת למטה ולבדוק אם יש בכלל משהו במקרר או שאצטרך לקנות מצרכים.
הבית עדיין היה חשוך, עכשיו אפילו יותר, ולפתע שמעתי רעש.
"שלום, ילד." קפצתי. "מי אתה?.." הבטתי בגבר החסון שעמד מולי וזיהיתי אותו ממקודם. "אני צריך לשאול מי אתה, לא?" הוא התקרב והיה לו חיוך משוגע על פניו.
"אני גר פה!" אמרתי בקול, מראה לו שאני לא מפחד ממנו, למרות שאני כן.
"רגע, אתה הבן של לורל?" "כ-כן.." גמגמתי.
הוא רק חייך אליי ונכנס למטבח.
רציתי גם אני להמשיך בשלי, הרי הייתי רגיל לזרים בביתי, לא התכוונתי להתייחס אליו. פתחתי את דלת המקרר למראה ריק כמעט כפי שציפיתי.
"שכחתי לקנות מצרכים, אבל יש פסטה, אני אכין." הוא אמר ואני הייתי מופתע. למה שהאדם הזר הזה שכנראה סתם שוכב עם אימי, יבשל ארוחה בביתי?

הלכתי לסלון והתיישבתי לראות טלויזיה בזמן שהוא בישל ולאחר מכן קרא לי לשולחן.
אכלתי מהפסטה שהייתה די רגילה אבל הייתי רעב אז אכלתי ברעבתנות.
לפתע אמא נכנסה בדלת, נסערת ובהתה בי לכמה שניות עד שהחלה לצעוק.
"מה אתה עושה כאן פרחח קטן?" היא התעצבנה.
אמא שלי אוהבת אותי מאוד, אני חושב.
תמיד היא הייתה אומרת לי. אבל מאז שהתחילה לשתות היא השתנתה, מתייחסת אליי כחסר תועלת ומתעצבנת מנוכחותי.
אני לא שונא אותה, היא אמא שלי, זה מה שאני מנסה לומר לעצמי כל הזמן.