Only Us (boy×boy)

פרק 22

נ.מ ליאו:

אחרי שסיימתי לעזור לוויל, נכנסתי לחדר, בו לוקאס היה כי אמרתי לו לא לצאת ממנו, לא רוצה שהוא יתקל באנשים הרעים שהגיעו.
"אפשר כבר לצאת?" הוא שאל במתיקות והנהנתי. הוא מיד יצא, עבר לידי במהירות והדליק את הטלוויזיה. כמובן, רואה את הסדרה האהובה עליו.
"יש, לא פספסתי!" הוא צעק וזה גרם לי לחייך.
וויל הביט בי בזמן שבישל, ביקש את המלח וכשנתתי לו אמר בשקט, "לא ידעתי שאתה נמשך לגברים." הרמתי גבה, "אני לא, רק ללוקאס." שילבתי ידיים והוא גיחך.
"מעניין מה אמא תגיד על זה." הוא חייך ונאנחתי. הוא לא אמר את זה מרוע אבל זה גרם לי לחשוב מה באמת אמא תגיד על זה.
כשנגמרה התכנית, שנאלצתי גם לצפות בה עם לוקאס, הלכנו לחדר כי ללוקאס היו שיעורים שכמובן לא עשה כשהיה לו זמן בלעדיי קודם.
"למה רק במתמטיקה אתה משקיע ובשאר הקורסים לא?" שאלתי שכוב על המיטה לידו בזמן שהכין שיעורים. "כי מתמטיקה זה כיף וכל השאר לא." הוא חייך ואז המשיך להתעצבן על הספר. חייכתי.
דפיקות נשמעו על דלת החדר, וויל נכנס ולחש בקול, "תחביא את לוקאס!" פערתי את עיניי עד שהבנתי במה מדובר. לוקאס נכנס לתוך הארון שהיה בו מקום בדיוק בשבילו, הוא היה בהלם, הוא לא הבין מה קרה אבל לא שאל שאלות.
"ליאו!" סופיה קראה ונכנסה לחדר. נשמתי עמוק ואמרתי לה, "מה לעזעזל את עושה כאן?"
היא חייכה בערמומיות, "אני חברה שלך, אסור לי לבוא אליך?" "לא בלי הזמנה." אמרתי בעצבים. "למה, אתה מסתיר פה מישהו?"
היא התחילה לחפש, מתחת למיטה ואז מתחת לשולחן וכשכמעט פתחה את הארון, משכתי אותה לשבת על המיטה. "אין פה אף אחד, מה רצית?" שילבתי ידיים, מרגיש שאולי זה מוזר שאמרתי אף אחד ולא אף אחת. "לראות אותך. אתה תמיד מבריז לי אז באתי אליך." היא חייכה. היא כבר לא הסופיה שהכרתי בהתחלה, היא הפכה למפלצת קנאית.
זה כנראה מה שקורה לכל הבנות בסוף.
היא התקרבה בבת אחת ונישקה אותי במרץ כשדחפתי אותה, לא רוצה שלוקאס ישמע,
זה בטוח יכאיב לו.
"אני עסוק, את לא מבינה?" היא התעצבנה, "עסוק מדי בשביל חברה שלך?" לא עניתי,
לא יודע איך לצאת מהסיטואציה הזו, כשהיא פתאום תפסה בפנים שלי ושוב נישקה אותי, רק שהפעם הכניסה את לשונה והחזרתי לה גם. לא רציתי שזה יראה חשוד, המשכתי מעט עד שחשבתי על לוקאס שנמצא בארון ובטח הוא מרגיש נורא. דחפתי אותה ממני בעדינות,
מטה את ראשי הצידה ממנה.
"אני מצטער, את צריכה ללכת." אמרתי והיא נעלבה, יצאה מדלת החדר וחיכיתי שתצא גם מהבית, מה שלא ערך יותר מכמה שניות. התקדמתי אל עבר הארון ופתחתי אותו, מצאתי את לוקאס בוכה בשקט עם עיניו שהספיקו להאדים, ודמעות שהחניק וכעת יכולות לצאת.
הוא בכה בקול עכשיו, הבין שהוא יכול, כאב לי כל כך. הרמתי אותו והוא חיבק אותי חזק, ליטפתי את גבו, "אני מצטער." אבל ידעתי ששתי המילים האלו כבר לא יתקנו שום דבר.

נ.מ לוקאס:

לא ידעתי איך להתנהג ליד סופיה, אהבתי אותה בתור חברה אבל שנאתי אותה בתור זו שנישקה את ליאו, מול הפנים שלי.
למזלי או אני לא יודע איך להגדיר את זה, היא גם לא התייחסה אליי היום והתרחקה מעט מכולם. פחדתי שזה קשור אליי, אולי היא ראתה אותי אתמול? אבל לא היה סיכוי, היא פשוט עצבנית שליאו דחה אותה, מה שהיה די הגיוני.
במהלך ההפסקה, ישבנו בקפיטריה וסופיה הצטרפה אלינו למרות  שהייתה נראית עצבנית. "תראו מי הגיעה." קונור גיחך וקיבל מכה לראש, לא היה מוכן לזה. היא לא הסתכלה עלינו כשאכלה וכשחושבים על זה, היא בעצם לא הסתכלה עליי.
אחרי כמה דקות שצחקנו מבדיחה מטופשת של קונור, שסופיה לא צחקה ממנה כמובן, היא לפתע לקחה ממני את הטלפון והתחילה לחטט בו. "מה את עושה?" שאלתי מנסה לקחת ממנה ללא הצלחה. "ידעתי!" היא אמרה במבט ניצחון אבל עם דמעות בעיניים, ואז,
היא הראתה לכולם את הטלפון שלי שהציג על המסך את השיחות שלי עם ליאו. פערתי את עיניי וליבי האיץ. מה קורה כאן?
"חתיכת בוגד!" היא צעקה עליי והטיחה את הטלפון שלי על השולחן, במזל הוא היה מהדור הישן ולא נשבר. "לוקאס, מה לעזעזל?" קונור שאל בכעס ולא היה לי מה לומר. הרגשתי דמעות בעיניי, עשיתי משהו רע, אני יודע.
מה אני יכול להגיד? "אני מצטער.." מלמלתי דומע. "אתה מצטער? זה מה שיש לך להגיד לי?" סופיה צעקה, כל מי שהיה בקפיטריה שמע ורציתי למות. הבטתי קדימה וראיתי את ליאו שבהה בנו, לא מבין מה קורה.
"היית איתו אתמול גם? הרחתי את הבושם שלך עליו ובכל הבית שלו, אפילו על המיטה." היא רעדה מעצבים וקונור היה פשוט בהלם, קרטר לא הגיב. "אני מקווה שנהנת להזדיין עם חבר שלי כי זה עלה לך בחברות שלנו."
היא הלכה וקונור קם והלך יחד איתה.
כל כך רציתי לקום משם, לברוח מהר ולפרוץ בבכי, כולם שמעו את מה שהיא אמרה, כולם שמעו את המילים הקשות שאני שמעתי. הבטתי במקום בו ליאו ישב אבל הוא כבר לא היה שם. לא יכולתי לעצור את עצמי ורצתי משם כשדמעות כבר החלו לשטוף את פניי, נכנסתי לשירותים ובכיתי חזק, החיים שלי נגמרו. לפתע נכנסו כמה תלמידים לשירותים וצחקו, "הנה ההומו הקטן." לא רציתי להיות בעולם הזה יותר. אחד מהם דחף אותי אל הריצפה וכשנפלתי, אחד אחר בעט בי והם צחקו, אפילו לא נאבקתי בהם, רק המשכתי לבכות ולהאנק מכאב.
"תעזבו אותו!" שמעתי קול וזה היה מארק, כמובן שכולם מפחדים ממארק אז הם הלכו.
לא יכולתי להסתכל עליו, הרגשתי שאני כלום, שאפילו ליאו לא בא לחפש אותי.
מארק עזר לי לקום ולקח אותי לחדר האחות.
ראיתי שהוא מתכתב בטלפון עם מישהו ושאלתי את עצמי אם זה ליאו, רציתי לדעת אם הוא יודע עליו משהו, לאן הוא נעלם והאם הוא ראה הכל? אם כולם יודעים שהוא החבר של סופיה אז הם בטח הבינו שמדובר בי ובו.
"אתה יודע איפה ליאו?.." מלמלתי בשקט והוא לא הגיב מיד אלא רק לאחר כמה שניות,
"הוא היה חייב ללכת."
שוב התחילו הדמעות, הוא היה חייב ללכת, לברוח ממני, מהבושות שגרמתי לו.
החלטתי לשלוח לו הודעה, לא עניין אותי שיברח, רק שיענה לי. אבל על כל ההודעות ששלחתי לא הגיע מענה. הוא מסנן אותי.
"אתה יכול ללכת, זה בסדר.." אמרתי למארק שישב איתי כבר חצי שעה בחוסר מעש.
"אני אשאר עד שהיא תסיים לטפל בך." הוא ענה ולא הבנתי למה הוא נשאר איתי כאן.
לא נשאר לי כלום אז לפחות למישהו אכפת ממני, אני מקווה שהכאב הזה יעלם מתישהו.