Only Us (boy×boy)

פרק 2

"היי, אתה בסדר?" שמעתי קול מעליי.
פקחתי את עיניי והיה כבר חשוך.
כמה זמן ישנתי?
הסתכלתי עליו, לא זיהיתי.
"אתה יודע שזה מסוכן לישון ככה במקום ציבורי? או שאתה הומלס..?" הוא הרים גבה.
"לא, אני לא, אני.." גמגמתי. הוא גיחך והלך.

לקחתי את תיקי והתקדמתי לעבר ביתי.
כמובן שאימי לא הייתה, היא בדרך כלל בסבב ברים בשעות האלו. הוקלתי ופתחתי את המקרר כי בטני הרעישה. הופתעתי למראה הביצים והחלב שהיו שם, והחלטתי להכין חביתה ולמזוג לי כוס חלב.

"היי, ילד." החלב הותז מפי בהפתעה והוא בתגובה צחק. "אתה יכול לא להבהיל אותי בפעם הבאה?" ביקשתי בעצבנות.
"היי." הוא אמר בכעס, "אני גר כאן עכשיו, אז תדבר אליי יפה." הוא אמר אבל ידעתי שהוא רק חושב כך, והוא לא ישאר פה להרבה זמן. "אוקיי." אמרתי ושתיתי מכוס החלב.

"בוקר טוב לך!" סופיה חיבקה אותי.
"בוקר טוב." חייכתי אליה בחזרה וגם אל קונור שהופיע פתאום.
"לוקאס, שמעתי שמארק מחפש אותך." אמר אחד השפוטים של מארק בחיוך מרושע והלך.
"אוי מה הוא רוצה ממך?" סופיה אמרה בכעס. "להציק לו. הוא תמיד מציק לחדשים. אל תתרגש, לוקאס." קונור אמר והמשכנו לכיתה.
אני לא יכול להגיד שאני לא מפחד ממארק.
אני די חלש ובפנימיה גם היו מציקים לי בדיוק בגלל זה.

"היי, לוקאס." מארק תפס אותי בצווארון חולצתי והצמיד אותי ללוקרים, מחייך חיוך מרושע. "מ-מה?." עצמתי את עיניי בחוזקה מתכונן לאגרוף שלא מאחר לבוא.
נפלתי אל הריצפה, מחזיק בפניי השורפות.
הבטתי בו מלמטה, ראיתי את הבחור ההוא, ליאו, עומד ליד מארק אבל הוא בשונה ממארק והחבורה שלו, לא חייך, אלא היה חסר הבעה. רק מביט בי.
"זה על זה שאתה חבר של קונור." מארק אמר וגיחך, ואז בעט בי ישר לתוך הבטן.
"וזה סתם כי בא לי." הוא חייך והלך, ואיתו שאר החבורה, חוץ מליאו.
הוא נשאר והביט בי לכמה שניות.
לא ראיתי את ההבעה שלו מכיוון שהתפתלתי מכאבים כאשר עיניי עצומות ושורפות מדמעות שלא יצאו, ואז הוא הלך.
הרגשתי שמישהו עוזר לי לקום ואז הבנתי שזו סופיה, לוקחת אותי לאחות.

"אני מצטערת שרק הגעת וכבר מציקים לך. זה מארק האידיוט, הוא ימצא מישהו אחר להציק לו ויעזוב אותך בקרוב, אל תדאג."
קיוויתי שזה באמת נכון. אומנם הייתי רגיל לחטוף מכות, מאמא שלי, מהבריונים בפנימיה.. בעצם כל החיים שלי אני חוטף, מעניין מתי זה יגמר?

ישבנו בספסלים במגרש וצפינו במשחק הפוטבול של התיכון. מסתבר שהתיכון הזה זוכה באליפויות ארציות כמעט כל שנה, זה אחד הדברים שמאפיינים אותו והוא נחשב בגללו.
"וואו, קמרון חתיך היום במיוחד!" סופיה צעקה וקונור גלגל עיניים. לא יכולתי שלא להסתכל ורציתי לדעת מי זה אבל לא העזתי לשאול. "היי לוקאס, הוא קרץ לך עכשיו!"
"מי?" שאלתי והסתכלתי למגרש. ראיתי את אחד הנערים הכי יפים שראיתי כמעט, בוהה בי ומחייך. אני הוזה?
"הו כדאי לך להיזהר, לוקאס, הוא גיי." קונור הזהיר אותי וזה רק גרם ללב שלי לדפוק מהר יותר ואין לי מושג למה. חייכתי אליו בחזרה והוא חזר למשחק שלו.
המשחק נגמר והתקדמנו אל עבר היציאה, כשיד תפסה בי בעדינות רבה והבחור ההוא הסתכל עליי. "היי, אני קמרון." הוא אמר בחיוך רחב וזוהר, כנראה בגלל שהם ניצחו כרגע. "היי." אמרתי בחיוך והסתכלתי לימיני לראות את תגובתם של קונור וסופיה לגבי העניין. לקונור היה מן מבט מוזר וחשדני וסופיה הייתה נראת נלהבת.
"אתה לוקאס, נכון?" הוא שאל והופתעתי איך תוך יומיים שאני כאן, הבחור הזה יודע את שמי. "כ-כן." גמגמתי בלחץ. הוא הסתכל על קונור שהביט בו בכעס, לא הבנתי למה, ואז חייך אליי והלך. למה כל זה היה?
הלכנו וקונור לא הסתכל עליי, סופיה צחקקה.
הרגשתי אכזבה, לא יודע למה.