Only Us (boy×boy)

פרק 23

נ.מ לוקאס:

אבא התקשר אליי ושאל מתי אני פנוי בשביל לבצע את בדיקת האבהות. חששתי ללכת לבד, רציתי שליאו יבוא אותי אבל זה כבר לא יקרה.
הייתה לי תחושה שהוא כן אבא שלי, אבל בכל זאת הסכמתי לבדיקה, יודע שליאו התעקש.
הוא כבר לא אחראי עליי, אבל בכל זאת הוא צודק, עדיף לוודא.

ביצענו את הבדיקה במרפאה בעיר ואמרו שהתוצאות יגיעו תוך שעה. הוא הציע שנלך לאכול ונחכה ביחד לתוצאות. הסכמתי ואכלנו במסעדה שידעתי שהיא יקרה אבל נראה שלו זה לא הפריע. חשבתי מה אם הוא באמת אבי ואמא באמת שיקרה לי. למה לה לשקר לי כל החיים ולהגיד לי שאין לי אבא ושהוא לא רצה אותי?
רעדתי עד שהתוצאות התקבלו בתוך מייל, כשהוא שואל, "נפתח?" הנהנתי רועד בכיסא, מה אם הוא לא אבא שלי וכל הזמן הזה ביליתי עם אדם זר? מה אם הוא כן אבא שלי ואמא שיקרה לי כל חיי? הלוואי שליאו היה כאן.

"תראה." הוא הראה לי את המייל שהראה תוצאה חיובית. זה אבא שלי.
לא הגבתי רק הבטתי בו שנראה כל כך מאושר ואני מצידי מחוסר הבעה.
"הכל בסדר?" הוא נשמע מודאג ואני הנהנתי. "אני פשוט לא מבין למה אמא שיקרה לי." מלמלתי כשדמעה כמעט זלגה ממני.
"אני חושב שזה בגלל שנפרדנו והיא לא רצתה שום קשר אליי. לא הייתי בדיוק החבר המוצלח.." הוא מלמל והבטתי בו.
הוא דומה לליאו, הוא גם לובש תמיד שחור, רק שאצלו זה חליפות מחויטות, והוא גם נוסע באופנוע שחור כמו ליאו והשעון היקר שמזכיר את זה של ליאו. "יש לך קעקועים?" שאלתי בלי קשר אבל רציתי לדעת אם גם את זה יש לו כמו של ליאו. הוא גיחך ואמר "כן." ידעתי.
"אבל אחד קטן במותן." "של מה?" שאלתי, יודע שלכל קעקוע יש פירוש ולליאו היו המון.
"דרקון." הוא אמר, מתאים לו.
"רוצה שנעשה אחד ביחד?" הוא שאל וידעתי שליאו לא יסכים לזה אז עניתי, "לא."
"מה עם החבר שלך, למה הוא לא בא?" לא תיקנתי אותו, לחבר יש כל מיני משמעויות.
"ליאו, נכון?" ליבי דפק בחוזקה כשאמר את שמו, התגעגעתי אליו כל כך.
"הוא לא יכל." מלמלתי והמשכתי לאכול.

כשסיימנו, לא ידעתי לאן ללכת ורציתי לספר למישהו על הדבר הגדול הזה, על זה שיש לי אבא. בעצם לא רציתי סתם מישהו, רציתי לספר לליאו. החלטתי ללכת לאגם, לא היה לי אומץ לעלות לבית של ליאו ולדפוק כי ידעתי שאני לא רצוי שם.

ישבתי על ספסל, עוד היה אור לכן היה עוד בטוח להסתובב שם. לא ידעתי מה אני מרגיש, שמחה או עצב. ידעתי שאין לי לאן ללכת וזהו.
"לוקאס?" הרמתי את מבטי וראיתי את קרטר עומד מולי. לא עניתי, כעסתי גם עליו.
"אתה בסדר?" הוא שאל, בטח רואה שהעיניים שלי אדומות ונפוחות מכל הבכי מהימים האחרונים. "כן." מלמלתי לא מביט בו.
"אני יכול לשבת?" הוא שאל. "תעשה מה שאתה רוצה."
חשבתי לעצמי מה קרטר עושה כאן לבד.
אה, אולי הוא קונה עוד סמים.

"אני מצטער שלא התייחסתי אליך, סופיה וקונור ממש כועסים עליך.." זה די הגיוני, אני מבין אותם, בגדתי באמון שלהם, שיקרתי להם.
"אבל אני לא שונא אותך." הוא אמר בשקט.
"קרטר?" קול מוכר נשמע, "לוקאס?" הרמתי את מבטי וראיתי את וויל. לא הבנתי איך הם מכירים בכלל.
"הקדמת." וויל אמר לקרטר ועדיין לא הבנתי. "במקרה עברתי כאן, קח, זה מאחי." הוא הגיש לו שטרות מגולגלים בגומיה ו-וויל לקח אותו הצידה. מה הם מסתירים ממני? אחרי כמה דקות וויל חזר וקרטר כבר לא היה שם.
"מה אתה עושה כאן לבד?"
הוא שאל והייתי עצבני ועצוב מכדי להיות מובך ממנו, בטוח שהוא יודע עליי ועל ליאו.
"בוא." הוא משך את ידי והלכתי אחריו. כזה אני, צייתן. בדרך כלל אני מציית רק לליאו אבל וויל היה דומה לו ומשום מה, לפעמים הרגשתי שאכפת לו ממני, אפילו יותר מאשר ליאו.