Only Us (boy×boy)

פרק 6

היום עבר מהר, דווקא כשאני לא רוצה שהוא יגמר.
כבר הגיע סוף היום וקונור וסופיה חיכו לי ליד דלת הכיתה שלי. ארגנתי את חפציי ואז ראיתי את קמרון עומד מולי. "אז לא קבענו מתי נפגשים, מתי בא לך?" הוא שאל ואני התלבטתי. מצד אחד לא רציתי לחזור הביתה ולפגוש בדארן אחרי מה שקרה בלילה, אם לא דמיינתי את זה, ומצד שני העדפתי לא להגיע לקמרון מוקדם מדי ואז לפספס את ההזדמנות לשכנע אותו שאשן אצלו. לא שזה יהיה קשה כל כך. אם לא אגיע בכלל הביתה זה יהיה חשוד ודארן עוד יותר יכעס, ועדיף שאפגוש אותו כשאני ער ולא ישן ואז מי יודע מה יכול לקרות.

"בשש?" חשבתי על שעה סבירה בה לא אצטרך לשהות יותר מדי זמן בבית עם דארן ואמא, ובנוסף אוכל לשכנע את קמרון שאני עייף לא זמן רב לאחר מכן והוא יתן לי להישאר לישון אצלו.
"סגור." הוא חייך, נשק לי בפה והלך.
קונור וסופיה התקרבו אליי וסופיה מחצה אותי בעזרת החיבוק שלה. לפתע קלטתי את מארק וליאו עומדים מהצד ומארק זועם.

הוא התקרב אליי עם אגרוף ומהר מאוד מצאתי את עצמי על הריצפה. "היי! מה אתה עושה?!" סופיה צעקה לו אבל הוא הזיז אותה מדרכו והתקרב אליי, מרים אותי שוב ואוחז בצווארי.
"תקשיב לי טוב, קטנצ'יק! אני אגיד את זה פעם אחת אז כדאי שתקשיב." הוא חיזק את אחיזתו בצווארי והרים אותי מעט כך שעמדתי על קצות האצבעות ותפסתי בידו שחונקת אותי מנסה לשחרר אותה.
"אתה חונק אותו! תעזוב אותו!" קונור צעק.
מארק הביט בי במבט נועץ. "אתה לא מתקרב לקמרון, הבנת?" לא הצלחתי להקשיב או להתרכז בו, רק בידו שלחצה על צווארי, מרגיש איך האוויר נלקח ממני יותר ויותר.
"שאלתי אם הבנת?!" הוא צעק וירק עליי בו זמנית בלי לשים לב, בחור גועלי. לא הצלחתי לדבר, ניסיתי להשמיע קול הסכמה אבל כלום לא יצא. לפתע הרגשתי את אחיזתו מרפה ממני ונפלתי אל הריצפה, מנסה להסדיר את נשימתי. פקחתי את עיניי והבחנתי במארק נאנק על הריצפה ואת ליאו מעליו עם אגרוף מונף.

"לוקאס! אתה בסדר??" סופיה ליטפה את ראשי, וקונור הביא לי מים. "כ-כן." אמרתי לבסוף אחרי שהצלחתי לנשום כמו שצריך. הבטתי למעלה וראיתי את ליאו מסתכל עליי והקלה הייתה על פניו.
למה הוא הגן עליי והרביץ לחבר הטוב שלו? בהתחשב בכך שבפעם הקודמת ליאו הוא זה שהרביץ לי, זה בהחלט היה מוזר.

אחרי שקונור וסופיה ודאו שאני בסדר והציעו לבוא איתי הביתה וכמובן שסירבתי, הגעתי הביתה. הגעתי למסקנה שאני לא יודע איפה אני מעדיף להיות, בבית או בבית הספר.
עליתי מהר לחדר ולמזלי לא נתקלתי בדארן בדרך, ונעלתי את הדלת. ניצלתי את הזמן לעשות שיעורי בית עד שהרגשתי שהבטן שלי מקרקרת. אני לא יכול לרדת למטה, אין סיכוי!
חיפשתי בחדר כל משאב אפשרי למזון עד שנתקלתי בפחית שימורים של תירס, שהבאתי עוד מהפנימיה. תירס יכול להיות מצוין עכשיו! אבל אז הבנתי שאין לי פותחן. הוצאתי את כל הכוחות שלי על ניסיונות כושלים לפתוח את הפחית עד שהייתה כבר מעוכה לגמרי ושמתי לב שכמעט הגיעה השעה שש. התעלמתי מדבריו של מארק שלא להתקרב לקמרון כי הייתי חייב מקום לישון בו ובכלל מה אכפת למארק מה קורה איתי ועם קמרון?
חשבתי לעצמי איך אני יוצא כמה שיותר מהר מהבית מבלי שדארן ישים לב אליי. ארגנתי תיק עם בגדים להחלפה. את הספרים השארתי בלוקר.
ירדתי במדרגות, הגעתי לדלת סובבתי את הידית וכמעט הצלחתי לצאת כשדארן טרק את הדלת בחוזקה. נבהלתי והלכתי אחורה.
"לאן אתה חושב שאתה הולך?" הוא התקרב אליי ולי כבר נמאס מהשאלות שלו אז החלטתי לענות לו. "זה לא עניינך לאן אני הולך, אתה לא אבא שלי אז תפסיק כבר להציק לי!" צעקתי עליו ויצאתי מהביתה בריצה מפחד שאולי ילך אחריי. אני לא מאמין שצעקתי עליו ככה, זה בהחלט הולך להתנקם בי.
אחרי הליכה קלה ברגל, קמרון גר קרוב אליי, הגעתי לביתו. הקדמתי מעט אבל החלטתי בכל זאת לדפוק בדלת ולחכות. "שלום לך, לוקאס!" אישה גבוהה אמרה לי ולא הבנתי מי זו או איך היא יודעת את שמי, ואז ראיתי את קמרון מתקרב אליי ומחבק אותי. "זאת אמא שלי." הוא הציג לי אותה והיא חיבקה אותי בתגובה. זה היה מעט מביך, איך הוא כבר סיפר לה?
הוא משך אותי אל עבר המדרגות והגענו לחדרו. התיישבנו על מיטתו, לא הוצאתי מילה מהפה כי הרגשתי מובך ודי התביישתי מכל העניין וכמובן שהוא שם לב וגיחך. "אל תתבייש, תרגיש בבית."
הוא נישק אותי וכרך את ידו סביב צווארי כששם לב לסימן האדום שעטף אותו.
"מה זה, לוקאס?" לא רציתי להגיד אבל אולי עדיף לספר. "מארק." עניתי בחדות והמשכתי להתעסק בכל דבר אחר שלא קשור לעניין.
"אני לא מאמין." הוא התעצבן ואז תפס בסנטרי והרים אותו למעלה על מנת להביט יותר טוב בחישוק שעל צווארי. "האידיוט הזה! הוא ישלם על זה, לוקאס, אל תדאג." הסתכלתי עליו והוספתי, "הוא אמר לי לא להתקרב אליך." הבטתי בו מחכה להסבר והוא כאילו לא ידע מה לענות על כך. "למה שיגיד לי את זה?" שאלתי לבסוף. הוא היסס והפנה את מבטו לטלויזיה. "הוא שונא אותי, לוקאס. אין לי הסבר לזה, מצטער." הוא הדליק את הטלויזיה ונשען על הכרית, נשענתי כמותו אבל הייתי חייב לדעת עוד, המידע שלו לא סיפק שום שאלה שרצה לי בראש. "אם הוא שונא אותך, למה הוא לא מרביץ לך אף פעם?" שאלתי ויכולתי לראות איך הוריד במצחו גדל והצטערתי ששאלתי. "לוקאס, אולי תפסיק לשאול שאלות מטומטמות?" נבהלתי מעט ולא הבנתי למה הגיב ככה אבל החלטתי שלא לשאול עוד שאלות כדי לא להכעיס אותו אחרת הוא עוד עלול לגרש אותי מביתו.
"אני מצטער." הוא אמר פתאום אחרי כמה דקות של דממה מביכה. "לא הייתי צריך לדבר אליך כך." הוא הביט בי משפיל את מבטי והרים אותו עם ידו אליו. "בוא פשוט נפסיק לדבר על מארק, ונדבר רק עלינו." הוא חייך ואז התקרב לשפתיי ונישק אותן. בלב שלי כעסתי שהוא לא עונה לי אבל הנשיקה הייתה מעט נעימה. העמקתי אותה ועליתי מעליו. הוא הופתע כשעל פניו חיוך ממזרי ואז הוריד את חולצתי ממני וזרק אותה אל הריצפה. הוא תפס בפניי בחוזקה ונשק לשפתיי, מחדיר את לשונו עמוק. הרגשתי לרגע מוזר, אני בכלל לא יודע מה אני עושה, בחיים לא עשיתי משהו כזה. למזלי הוא קלט שאני לא מנוסה והחליף את התפקידים בינינו, כך שהוא היה מעליי ואז הוריד את חולצתו. הוא נשק לגופי ומצץ בעדינות את פטמתי ואז בחוזקה שזה מעט כאב אבל גנחתי בכל מקרה, אהבתי את זה.
הוא פתח את כפתור המכנס שלי ונלחצתי מעט, כן רציתי שיגע בי, נהנתי מהמגע שלו אבל חששתי להראות לא מנוסה מדי. הוא עצר את מעשיו כנראה הבחין בחשש שהיה על פניי ואז נשק לצווארי וירד ממני. הבטתי בו והוא שהבחין בכך, "הבטחתי לך שניקח את זה לאט, אני אקיים." הוא חייך ואז כרך את ידו סביבי וקירב אותי אליו. הרגשתי תחושה נעימה, הרגשה של שייכות שלא הייתה לי כמעט בשום מקום. הרגשתי שלקמרון באמת אכפת ממני ושהוא ידאג לי. חיבקתי אותו ושמתי את ראשי על חזהו. השעות חלפו במהרה כשצפינו בסרט השני כבר ונעשתי עייף וקמרון הבחין בכך. "היי, אתה נראה עייף. לקחת אותך הביתה?" פערתי את עיניי ונזכרתי במה שאני אמור לעשות כדי להישאר כאן ולא לחזור הביתה ונכנסתי לתפקיד. עצמתי את עיניי ושיחקתי את עצמי ישן, הוא ליטף אותי והמשיך, "קום, לוקאס. אני אחזיר אותך."
נלחצתי בלב נזכר בדארן שמחכה לי בבית.
חיבקתי את קמרון בחוזקה ומלמלתי לו, "אני יכול להישאר לישון פה?.." לא ראיתי את פניו אבל היה שקט לכמה שניות ולבסוף הוא השמיע צליל, "או-קיי." זה היה נשמע כאילו הוא לא רוצה שאשאר לישון אבל לא היה לי אכפת, כל עוד אני לא חוזר הביתה לזרועותיו של דארן.