יומני היקר...
כשהייתי בת 11, נסעתי למדבר, ואחי הגדול לימד אותי לקרוא בכוכבים. אם יום אחד אלך לאיבוד, הוא הניח, אל לי לסמוך על דבר אחד מלבד עליי; וכיוון שמצפן ניתן להרוס, ולטלפון, מה אתה יודע, יש תאריך תפוגה- לימד אותי אחי שכל התשובות נמצאות לי למעלה.
באצבעו המורה והמחנכת הוא הצביע תחילה על קבוצות כוכבים, כדי לרכך- אבל לא שכח מה מטרת הנסיעה, כי עד מהרה, בין שלל הכוכבים בשמיים, הוא הצביע על כוכב ספציפי אחד. מה מיוחד בו, תהיתי, ואיך בין כל הכוכבים אוכל למצוא אותו לבד.
הכוכב המדובר הוא כוכב הצפון, והסיפורים הרבים עליו טענו שאיתו אפשר למצוא את הדרך.
אהובי, את הכוכב מצאתי פעמים מספר, אך עליי להגיד שכבר תקופה איני מבחינה בו. האמן לי, אני מחפשת; אני בוחשת בשמיים העמוסים מדי, בכל לילה, אני לא מרפה; אך עד מהרה הצבעים המתבהרים משחררים את אחיזתו הנוקשה של הלילה.
היה קל למצוא אותו כשהיית לצידי, וקוויתי שאוכל למצוא אותו לבד- אולי העובדה שתליתי בו את תקוותי היא שהעלימה אותו.
היום, אהובי, כבר אין לי שום דבר שיעזור לי למצוא את הדרך, לא נותר אף כוכב פלא שיסמן את הצפון; וחיכיתי כל כך, וחיפשתי את הדרך, והנה הסימן הבטוח נעלם.
ייתכן ורעידת האדמה תחת רגליי שינתה את מיקומנו, ויתכן שמטר בודד אחד, או מיטה אחת בודדת, יכולים להוות שינוי של ממש.
הייתי צריכה לקחת את מילותיו לתשומת ליבי, הייתי צריכה להשען על עצמי בלבד; אך מי שתולה את תקוותיו בכוכבים מוכרח לזכור שהאשמה אינה בכוכבים, אהובי, אלא בנו אנו- ואולי זו הסיבה שבכל פעם שאני מביטה בכוכבים, אני מרגישה בחסרונך, כבד עליי.
