וכשצפיתי בעצמי מתפשרת למענך, גם חשתי בגופי מתקפל כמו כן.
ראשי מורכן, גבי שפוף, רגליי וידיי קפוצות להן ממש- גופי בשלמותו מתאמץ להתכווץ למידותיך הטובות. מבלי משים הנחתי לעצמי להצטמק למראם של חלומותיך הגדולים.
אינך אשם, יקירי. אין זו אלא אני.
הייתי צריכה להציב את הגבול, חד וברור, אדום ובוהק- אלא שהמכה הקטנה, השריר הקפוץ הבודד, לא משתווים לחרדה מפני אובדנך. גם מלקות רמות מכך דמו בעיניי לבסדר.
כשצפיתי בעצמי מתפשרת למענך, הבנתי שהצורה הטובה ביותר עבורנו, למעננו, היא שאוהב את עצמי מעט יותר מאותך, רק כדי שלא אעלם ואחלוף עם הרוח אילו יום אחד, תלך; אלא שבכל שבריר שנייה בה נצצו הכוכבים בעיניך, וחשתי בליבי מתרחב, פועם ומתפרע, נפלה ההבנה שזה מאוחר מדי בשבילנו.
אני אוהבת אותך כמו שלא ידעה נפשי מימיי.
