אהובי, אין כישרון שניחנתי בו יותר מהיכולת להעמיס תרמיל קשיים מעליי.
אבל אני כזו.
יותר מדי שמש עושה לי סחרחורת, מעט מדי גורמת לי לכרוע כמעט תחת לחץ המכה; אני חיה על התפר, בין שבר כלי למלכה.
אבל אני חייבת להלחם במשהו, כי עם השלום נולדת תחושת האובדן; חייבת להתעסק בשהו בשיניים. האין יאוש בעולם כלל?
התמכרות זורמת בדמי, אל אותה חיבה עזה לטעם המר-מתוק לשלהי הקושי.
אני אוהבת לצאת אל השמש ולמצוא אותה תמיד זורחת במלוא הדרה, שתעיף אותי אליה, תחבר אותי לאדמה, תזכיר לי שלעולם לא תכבה; החמה הרותחת תזרח תמיד כשתשכח הסערה.
