אני זוכר ששאלתי אותך לפני כמה שנים;
ונניח והייתי שוכח את פנייך, והיינו נפגשים בתוך תוהו ובוהו ממש כשל הבריאה, איך הייתי מזהה אותך?
את חשבת במשך שניות ארוכות למדי ולבסוף ענית;
אבוא מבין עצי היער, יחפה ברוח התקופה, שיערי פזור ולגופי שמלה כחולה כצבע עיניך.
ואם תהיי רחוקה ממני, ותפריד ביננו תהום פעורה? אני הקשיתי ותליתי מבט קשוב בעיניה.
העולם עגול, את השבת. אני אתור סביבו ואחפש אותך, וכל עוד העולם ימשיך להסתובב, אני לא אנוח עד שאהיה בין זרועותיך.
ברגעים בהם הבטתי בך, תרה במוחך אחר תשובה מספקת, לא יכולתי להתיק את עיניי מנך ולו למאומה.
הבטתי והבנתי שהדבר לא יקרה לעולם- כי ביום שבו אשכח את זיו פנייך, ולו יופייך ימחה אף לרגע מזכרוני- יסוט כדור הארץ ממסלולו ויחדל העולם מלהסתובב- כי אני לא יכול להעלות בדעתי אפילו תרחיש אחד בו את תחמקי ולו לרגע מבין ידיי, ואני אתיר לעולם לסור על כנו.
