לראות אותך זה סוג הפצע שאף פעם לא מחלים; גיליתי את זה בחלוף הרוח.
חלפו חודשים מאז המכה וחשבתי שבסוף זה יעבור לי- שיגיע שלב שלחלוף על פניך לא ירגיש כשיסוף גרון.
בינתיים עברו חודשים מהרגע שזה קרה ושבועות מהרגע שחשבתי שהכאב יחלים; פרשונויות שונות גורסות שזה קרה באותה שנייה- אבל אולי ההגדרה הזאת היא דווקא כי בסדר, כי שבועות מרכיבים חודשים, וחודשים מרכיבים שנים- בינתיים אני כאן בתוך רצף הזמן הזה, ודקות מתמשכות נמרחות על פני שנים ואני, אני ניצבת כאבן שאין לה הופכין, תחת השמש הקופחת, ויש בי פצע- יש בי פצע שאולי לא יחלים לעולם, אך העולם לא עוצר על כנו ואינו פוסק מלכת, במשך ימים ולילות המרכיבים שבועות.
אני תמיד מתפעלת איך שלחלוף על פניך, יכול להרגיש כמו יד הנשלחת עמוק לתוכי; לופתת בחוזקה ובגסות את קרביי, מסובבת, מושכת וקורעת, מותירה את מה שיש ממני מחולל שותת.
יש לי פצע שלא יחלים לעולם.
אי אפשר לרפא אותו, והזמן לא מותיר עליו שום חותם; הוא נותר בעינו.
אני מתפעלת תמיד מתחושת היד הלופתת, המיוזעת, מגואלת הדם, הגסה- איך היא אף פעם לא פוסחת, אף לא עד הזדמנות בודדה; ואולם יש בי משהו מפליא עוד יותר. אולי אני צריכה להתפעל מעצמי לא פחות; כי הפצע שותת, והיד הנשלחת מייסרת, והמבט בעיניך גורם לי לחוות כאב מהו באופן מיוחד- אבל אני אוהבת אותך, ממשיכה לאהוב- אני לא מפסיקה לשבריר שנייה- אם זה לא קסם, אני לא יודעת כבר מה כן.
יש בי פצע שלא מחלים אף פעם
ויש בי אהבה שלא נכבית לעולם.
