מעולם לא הייתי האדם הראשון שחש ריקנות, וכן גם לא הייתי האישה היחידה שמרגישה באותה הצורה.
גם אני, ולמעשה קצת כמו כולם, נשאתי על גבי את התחושה המוכרת להכאיב, שעה שהידיעה שרבים כל כך מרגישים כמותי, לא סייעה ולא ניחמה, מעולם לא המתיקה את הגלולה המרה.
ואז אתה הופעת.
אתה היית כמו פלסטר שכיסה את הפצעים שלי.
איך אמרתי אז, בשכרון חושים ומערבולת של רגש? אתה, קרן שמש יפהפייה שכמוך- אתה ממלא אותי.
לו רק ידעתי שביום שתלך, לא יוותר ממני כלום.
