ואני מדמיינת את הרגע שאפרוץ פתאום בבכי; לוחשת ברעד, וקולי מאומץ "הייתי לבד עם זה, כל הזמן."
אתה תניח ידך על כתפי ואצבעותיך שזורות בשערותיי, תאמץ אותי לחיקך ותתיר לי להמטיר עליך את כל הדמעות שלי.
אבל אני מפחדת.
אני מפחדת כי אני יודעת שכשאפריד את גופי מגופך, וידך תתנתק משיערי, אביט בעיניך ואראה שוב את הדמות, טרופת המבט, כלואה בתוך גוף קפוא כמו אבן- ותפרוש מבטך מעליי ותגיד לי, "יכולתי לעזור לך, כל הזמן", ובאותה נשימה גם תוריד את ידך מירכי ותאמר בשקט, "אבל מי שמשלב את זרועותיו בכוח צמוד לחזה, שלא יבכה שלא ניסו לתת לו יד."
