שנים הבטתי במראות וחלונות ראווה, בהשתקפות דמותי על אוטובוס חולף או בבאותי המתגלה בנהר.
נשאתי עיניי אל הנערה המתה בראי, שאלתי- איך את מתפקדת? וגבך זקוף כל כך כשאת פוסעת ברחוב?
ענתה הנערה; אינני. בימיי הקשים והכהים את אינך מביטה. בימים בהם גבי שפוף וראשי תלוי כמו בכוח על צווארי את עוצמת את עינייך, ואז את מרגישה כמותי.
מנותקת. עזובה. אולי אם היית נושאת עינייך אליי בכל יום סגרירי חסר שמש, כמות שאת עושה בימים בהירים, לא היית מסתובבת עם מועקת הבדידות על חזך.
אני, הבחורה זקופת הגו שאת כל כך מעריצה, נמצאת כאן כל הזמן.
זו את שתמיד הולכת לאיבוד.
