ומה ההבדל בעצם בין אז, לפני ארבע-חמש שנים, למה שעובר עליי היום?
אז היה לי זמן להתעסק בעצמי, ויכולתי לשכב בבית שעות, ימים, שבועות- סגורה בחדר לבד וכלואה מרצון מתחת לשמיכות.
היום, אין לי זמן לרחם על עצמי. אני אדם עובד ולומד. אני עסוקה.
בגלל שאיני מבלה שעות במיטה ובחדר, אני משקרת לעצמי שמצבי היום טוב בהרבה משהיה. אבל זה לא כל כך נכון. רק קצת. אני שומרת את עצמי עסוקה כדי לא לבלות ימים כאלה. ימים שאני מבלה בהם שעות ארוכות בבית, גם אם לא לבד, ומתענה במחשבות על מתי דברים יהיו יותר בסדר. האם זה משתפר באיזשהו שלב?
בימים שאני לא עובדת, אני מבלה שעות בשכיבה. ובבכי.
אני תקועה במקום כבר כמה חודשים. אולי בעצם שנתיים. ושום דבר לא זז ואני מרגישה כל כך לבד, כל כך לבד, שזה מכאיב לי כבר בבטן. אני מרגישה כל כך לבד שאני מוכנה להתפשר על אדם זר שיקשיב לצרות שלי, כי אין אף אדם בעולם שאני מספרת לו את הכל.
ואני מפחדת. אני כל כך מפחדת.
אני מבלה עם הפחד הזה שעות; ומרגישה אבודה, תקועה, כלואה, מפוחדת. אני לא מרגישה שיש מישהו בעולם הזה שהמצב שלו בסדר כדי שיושיט לי יד לעזרה. כאילו כולם סביבי קורסים כל כך. כורעים תחת הלחץ.
אף אחד לא מספיק בסדד כדי לעזור לי.
פעם לא נעזרתי באיש כי רציתי לסמוך על עצמי. להוכיח לעצמי שאני מסוגלת. שאני יכולה להתמודד בעצמי עם הכל. שאני מהחזקים. אלה שסבתות אומרות עליהם שהיו שורדיפ את השואה.
אבל אני לא.
עכשיו, כשאני באמת מחפשת לאן ללכת- אני לבד. כאילו אף אחד לא יכול להתמודד עם הגרסה העצובה שלי.
אז זאת אני עם עצמי.
אבל אני בקריסהת
