"ואיך את?"
-"אני מצויין."
"והשלג?"
-"יפהפה. אני מניחה שאין שלג במרכז,"
"אין."
-"בטח היית אוהב את ירושלים המושלגת. היא יפהפייה."
"אני מתגעגע."
-"לשלג?"
"אלייך."
גם אני מתגעגעת אליך, השבתי לחבר הותיק שהנתק ביננו כמעט ומחק את העבר המשותף.
בהולכי ברחוב אני נזכרת בבוקר היורה ההוא, כשאתה עישנת סיגריה קרוב לקיר, ואני עמדתי קרוב לכביש מבחירה, חשופה בכוונה לטיפות הגשם הזעירות, שממש כפי שהן שוטפות את הכביש, הן האספלט המטונף. כבר תקופה מאז אני מרגישה מטונפת בדיוק ככה; ובאותו בוקר הייתי נקייה כלבנה.
"איך שאת יפה עם הטיפות בשיער," אתה אמרת והבטת בי במבט השמור רק למי שאוהבים; אני לא זוכרת אם העברת קווצת שיער אל מאחורי אוזני כפי שנהגת לעיתים לעשות- אך אני בטוחה עד כאב כמה השבר שבי מתחבר, כמו פאזל, לשבר המוכר שבך.
