שמעתי בכיכר שמייצרים
דפים שלבנים לנצח.
דפים שהזמן לא יותיר בהם את חותמם. הם אומרים שאפשר להשתמש בנייר הקסם לכול; לכתוב עליו שירים, להדפיס עליו תמונות; ופתאום הבנתי את עניין הזכרונות.
אנחנו רוצים לראות את התמונות כשהיו כשצולמו. בצבעים החדים, עם השיניים הלבנות- להותיר את הרגע כפי שהיה כשקפא. הם אומרים שעל נייר כזה התמונות יוותרו שלמות לנצח; ואין בזה פלא שכך אנחנו רוצים אותן. חדות וברורות. אנחנו רוצים את השירים מלאים. חיים ובועטים.
אין פלא שאנחנו מחפשים דפים שלא יצהיבו; אבל הם מתיישנים. הזמן יעביר גם אותם, והם כמונו; לא חבל להתגבר על המכה? בחר את המלחמות שלך בתבונה.
התרגלנו לראות דפים צהובים; והם בולטים בגילם, כמו פנים מקומטים- ואולי אין טעם להאיחז כך בתמונה. האישה המחייכת על הנייר הלבן תמיד- הזדקנה.
