בסוף אני מבינה שאיבדתי אותו; וגם איבדתי את עצמי, ואיבדתי אותנו- איבדתי אותנו עוד לפני שהיה "אנחנו" בכלל.
ואני לא יודעת למה אני מתרגשת עד כדי כך.
אני ידעתי שהוא לא כזה. לא מוכן. אולי לא מעוניין. אני קטנה מדי. אולי גבוהה מדי. לא יפה מספיק. ואתה מדבר איתי על שישים בנות בתור ואיך אף אחת לא מספיק מיוחדת, ואיך הן לא מספיק טובות- חסרות תוכן, אתה אמרת. וכשאני אמרתי, מתוך אינסטינקט הגנה כלפיי הבנות האלה, בתור אחת שרגילה להמנות בינהן, שאם מישהו יאמר עליי כזה דבר אני לא אשתוק, אתה הרגעת ואמרת שאצלי זה לא תקף, ושאף אחד לא יכול לומר עליי דבר כזה.
אני איבדתי אותנו ועכשיו אני במלכוד.
אני סולחת וחוזרת אליה כי בסוף אני חלשה. היא ההרגל המגונה שלי ובסוף אני סמרטוט.
אתה פנטזיה לא ממומשת שכנראה לא תתממש לעולם, ואני כנראה אצטרך לוותר עליך, לשים ולנעול במגירה עם כל הדברים האחרים שלא הגשמנו, עם כל ה"אנחנו", האהבה וחלומות הילדות.
