פעם, כשכאב לי, הייתי כותבת; וכשלא כתבתי, הייתי חותכת.
ולא משנה איזה מן השניים עשיתי, תוך כדי הייתי בוכה
וזה אולי הדבר האחרון שעשיתי אז ואני עדיין עושה.
זה אמור להיות שיפור, אני כמעט בטוחה; וזה פחות או יותר מה שכולם גם אמרו לי. החברות בתולות החוויה שלי, גורו אושר ברשתות חברתיות, הכתבות באינטרנט שאין לדעת מי כתב.
ככה כולם אומרים, שזה אמור להסתדר עכשיו- אבל משום מה לא ככה אני מרגישה.
אמור להיות שיפור
העננים בשמיים אמורים להתפזר
אבל משום מה אני צועדת תשושה ברחובות ריקים, מאזינה כנגד רצוני לשריקת הרוח הבוקעת בכוח אל תוך האוזניות המגושמות אשר מנגנות בעוצמה לא ברורה מוזיקה עצובה לבודדים. אני משקיפה על הלילה הכהה תחת אורם של פנסי רחוב ומתוך עיניים מזוגגות, ולחיי מפולחות משבילים שהדמעות חצבו בעצמן. העולם מסתובב, כך אומרים, ובכל זאת אני חשה ברגליי נטועות באדמה, שלפרקים מרגישה כקרקע יציבה וחפרקים מצגלה כחול טובעני. אולי זה סוג הפרק שאני עוברת; וזה מוזר הרי, כי התחזית צופה שמיים בהירים.
