ותכף, בקרוב, הוא יתחיל לספר.
יש לו חברים, לא לדאוג. התינוק המגודל יתגבר.
ועם בשורת ה-"זה נגמר", הם יתחילו לזמר: "היא לא שווה אותך בכלל", ו-"יותר ממך היא בחיים לא תמצא", יקנחו בקצת "תפסיק לבכות, ההפסד כולו שלה!"
החברים הזרים שלו, שלא פגשו אותי גם לא חצי פעם אחת, יתחילו לקטר עליי וללכלך עליי וזה אמור להיות בסדר, משתי סיבות- ראשית, כי זה תפקידם של חברים, ולטפל מהשורש זה תפקידו של פסיכולוג באמת, ושנית, כי אלו הדברים שאת בעצמך מספרת עלייך. הם לא ממציאים דבר גרוע מזה שאמרת לו על עצמך.
אבל זה לא בסדר.
דיי להכנס בי, טוב? אתם לא מכירים אותי בכלל.
אולי אילו אחד מהם היה טורח לשבת איתי לשיחה- לשמוע את קולי, להביט בפניי שעה שמשהו כואב בי, אולי היה אומר- "מסכנה.
מישהו פגע בה חזק נורא. ואל תתן לה לטנף ככה על עצמה."
אולי היה בצד שלי- "מותר לה לא לרצות, היא לא אדם רע," ועוד מוסיף ומחזק, "כמו שאתה טוען שעשית לבחורות אחרות, ועד היום איש לא אימת אף לא אחת מטענות אלה."
אולי היה מאיר עיניו, "תסתכל פה, בתפר, רואה? מישהו שבר לה את הכנפיים. למה לא תתן לה להחלים בקצב שלה?"
אולי היה מנגן על הגיטרה שהוצאתי מהבית לחינם, ופורט על מיתרי ליבי כפי שרצית כל כך לעשות בעצמך, והייתי מרגישה צעד אחד אל תוך ההחלמה במקום לחוש באגרוף חזק בבטן.
אולי היה מציע לי חיבוק ומייעץ לי ללכת לישון.
אבל אולי במקום, הוא ישחק קצת בפיפא עם חבר שלו, ויתחיל את מצעד ההשחרה המתבקש כל כך, וישאל, "תגיד, היא תמיד הייתה בת של זונה?"
