תמיד כשבאים לנחם מישהו על בדידותו ושינתו באלכסון במיטה העצומה, משום מה אנחנו משתמשים בשמות קוד- "זו שתאהב אותך" ו-"מי שתהיה איתך."
ומשום מה הן תמיד בעתיד; אולי כי קשה להמציא יש מאין, וההווה האפור הוא בדרך כלל עמום, אבל מרגיש כתמונה חיה ובהירה ןבועטת של מציאות עצובה וכאובה. משום מה בעתיד יש מקום לנאיביות, יש חלון של תמימות- יש מי שיקרא לזה תקווה- ובהווה הכל מרגיש ריק אבל בעצם, התהום הפעור הוא לא עניין של מגרשים- אלא בור קטן וספציפי שמתיישב על נקודה לחוצה ורגישה מדי.
אולי אנחנו לא מדברים על ההווה, כי לא נעים לנו לומר שדווקא יש להם אדם בחיים שדואג להם ואוהב אותם, שהוא לא מעבר לים או מחוץ לידם המשגת.
אולי בגלל זה אנחנו מדברים על העתיד ובשמות קוד, אולי כאילו הן תקופות, המתוקפות בשמות של דמויות עמומות עדיין- "זו שתאהב אותך" ו- "מי שתהיה איתך", במקום לומר בקול רם משפטים שעוברים בראש בתכיפות כמו "הייתי רוצה להתעורר במיטה על ידך."
