לא סיפרתי לאף אחד כי לא רציתי להיות כמוה.
לא רציתי להשתמש בזה כתירוץ המחפה על כל דבר לא בסדר שאני עושה. מאחרת? אמא. מדברת מסריח? אמא. בוכה? אמא. מרימה את הקול? אמא. זה לא נשמע לי כמו תירוץ הוגן.
אני עושה את כל הדברים האלה, לא אמא.
והיא.
על כל דבר היא מפעילה את התירוץ הזה. על כל אחד, ובקשר להכל. הכל מבחינתה קשור לזה וכל דבר שקוקה מסביב, פסול. לאף אחד אין צרות חוץ ממך?
והמצפון.
את יושבת לכולם על המצפון. כי זה תירוץ בלתי מנוצח, והנה, גם לי יש- אבל אני לא מפעילה אותו, כי בעיניי זה לא הוגן. מה הם אשמים שיש משבר בחיים שלי. אלה החיים שלי, ואם אני אומרת להם לא להתערב כשאני מבצעת בחירות שנויות במחלוקת, ולפעמים בעצם כמו כולם, אז אין לי שום זכות להפיל עליהם את נטל החיים שלי כשקצת כבד לי לסחוב אותם לבד. אני סוחבת את חייך בשבילך. גם זה מכביד עליי.
ואתה.
למה סיפרתי לך?
כי ידעתי שלא תעשה לי הנחות. זה למה לא סיפרתי לאף אחד. לא רציתי שיוותרו לי, יבכו עליי, ישתתפו בצערי- ובכלל, מה זה להשתתף בצערו של מישהו? ומה, אין להם צער משלהם, לבד? אני לא יכולה להעמיד פני טיפשה. אני משתתפת בצערה כמו כולם. אבל אתה? אתה לא סוחב על עצמך את צערו של אף אחד, אתה תומך מהצד, לא מעורב בזה רגשית; זה אולי הכי טוב בשבילי. אתה תתן לי חיבוק ולא תקח את זה הביתה. כך לא אוסיף על אף אחד משקל.
בזכןתה גיליתי שלא לכולם אכפת, אם הם מקשים על מישהו אחר או לא.
לא אכפת לי אם לא יהיה לך כל כך אכפת, כל עוד תגיד את המילים החכמות שלך ולא תטרוק לי עוד דלת בפנים. את העבודה והעיבוד והשיקום וההתאוששות, אעשה בכל מקרה בעצמי.
