מאוהבת בלוחם

37

נ.מ מלודי:
התעוררתי בבוקר, ביקשתי מסטיב הלילה לישון לבד, הבנתי שאני צריכה לדעת להתמודד גם לבד, אני צריכה ללמוד להיות עצמאית ולהתמודד עם השיט שלי בלי שאחרים יעזרו לי, גם סטיב.
נכנסתי למקלחת, וכמו כל מקלחת נאבקתי עם הגוף שלי להוריד את כל הזוהמה שאני מרגישה שיש לי על העור.
אני יודעת שזה עבר, אבל זה מרגיש כל כך חי ואמיתי, אני חיה ועוברת את זה כל יום מחדש, לא משנה כמה אני מנסה לשכוח, כולם שואלים לשלומך, כולם דואגים לך ומתנהגים אלייך כמו אל ילדה קטנה ושברירית, לא משנה כמה את מנסה לשכוח הסביבה מזכירה לך שאת מסכנה, מזכירה לך שעברת משהו שמבחינתם זאת מי שאת עכשיו, את לא מלודי יותר, את החיילת שהוחזקה בשבי ונאנסה על ידי הסורים.
זאת התגית שהצמידו לי.
יצאתי מהמקלחת התארגנתי מהר והלכתי לחדר אוכל, נכנסתי וראיתי את נאיה, היא הסתכלה וחייכה, חיוך אמיתי, לא מרחם, אני כל כך שמחה שיש לי אותה, היא מבינה את מה שהסביבה שלי לא מצליחה לקלוט.
״היי מלודי את בסדר? צריכה שאני אביא לך משהו?״ שאלה אותי מאי אחת החיילות בבסיס. ״מלודי בסדר גמור, ולא צריכה את העזרה של אף אחד״ נאיה ישר באה לידי ואמרה.
חייכתי אליה, שמחתי שהיא לא מתייחסת אליי כמו מסכנה, שהיא לא מרחמת עליי, רחמים זה הדבר האחרון שאני רוצה, אני רוצה שפשוט יכנסו לחדר אוכל ויגידו לי שלום וימשיכו עם החיים שלהם.
לקחתי לי אוכל, אני ונאיה הלכנו לשבת בשולחן, ראיתי שם את בר, זו פעם ראשונה שאני רואה אותה מאז שחזרתי.
״איפה סטיב״ שאלתי את נאיה, ״ממש פה מאחורייך״ שמעתי את הקול שלו, הסתובבתי אליו וחייכתי.
הוא לקח ממני את המגש אוכל שלי והניח על השולחן, ״שבי שבי לאכול״ הוא אמר והתיישבנו אחד ליד השניה.
״שלום זוג יונים שלי, ושלום לאישה היפה שלי״ גיא אמר כשמגש אוכל בידו, הוא נשק לראשה של נאיה והתיישב לידה ואני חייכתי.
היה מתח באוויר, בכל זאת, בר ואני עוד לא נפגשנו מאז שחזרתי, כולם שתקו.
״מה איתך בר״ שאלתי, כולם היו בהלם, הם ידעו שעוד כמה שניות הולך להיות פה ריב.
״אני בסדר, מה איתך מלודי? מתאוששת?״ היא שאלה בעקיצה.
״לא עניינך אין סיבה שתשאלי. את יכולה להסביר לי מאיזו סיבה את יושבת פה בשולחן?״ שאלתי אותה שתבין שאין צורך בנוכחות שלה.
״אני יושבת עם החברים שלי״ היא ענתה ואני גיכחתי.
״אוי את מתוקה, אני חושבת שהתבלבלת בשולחן״ אמרתי
״בייבי״ סטיב אמר והסתכל עליי ״סטיב די״ אמרתי.
״זה לא שווה את זה״ הוא לחש באוזני, ״זה שווה את זה, אתה יודע למה? כי לפוסטמה אין אומץ אפילו לבוא לבקש סליחה״ אמרתי.
״מי את שתקראי לי פוסטמה״ היא צעקה עליי.
״למה את עדיין מדברת?״ שאלתי אותה, ״את חתיכת כלבה פרינססה שמרוכזת רק בעצמה וחושבת שהיא שולטת פה על כולם״ היא צעקה שוב.
״תקשיבי לי טוב, יחתיכת פישרית קטנה שלא מבינה כלום מהחיים שלה, את פשוט סמרטוט, אפילו שאני וסטיב לא היינו ביחד ולא הייתה לו מחויבות למישהי הוא לא שם עלייך, הקנאה שלך בי כבר יוצאת לך מהאוזניים, כדאי לך לסתום ולצאת עם ראש מושפל, כי גם ככה חות מלהיות הסיפוק הרגעי שלו בזמן שלא היינו ביחד לא היית כלום ותני לי לספר לך משהו, גם עכשיו את כלום, את אפסית שגם עוד 200 שנה לא תתקרב לי לשרוך של הנעל הבנת?״ אמרתי לה.
״מה אתה מוצא בה״ היא אמרה והסתכלה על סטיב, לקחתי את המגד אוכל שלה והשפעתי הכל מעל הראש שלה ויצאתי מהחדר אוכל.
נכנסתי לחדר וסטיב נכנס ישר אחריי, ״איך את״ הוא שאל אותי והתיישב לידי.
השפלתי את ראשי בידיעה שהוא לא ידע איך לקבל את מה שאני הולכת להגיד לו עכשיו.
״אני צריכה שנפרד״ אמרתי בבת אחת מסיימת עם זה כמה שיותר מהר.
״מה״ הוא אמר בגיכוח, ״את צוחקת עליי?״ הוא שאל, שתקתי והרמתי את מבטי אליו שיבין שאני רצינית.
״איך את מעבירה אותי את הסרט הזה כל פעם מחדש זה פשוט מדהים״ הוא אמר.
״סטיב זה לא קשור אלייך, אני פשוט צריכה שניה להיות לבד ולהבין מה אני רוצה מהחיים שלי ואין סיבה שאני אגרור אותך לכל השיט שאני עוברת עם עצמי״ אמרתי.
״בייבי מה קורה איתך דברי איתי״ הוא אמר ושם את ידיו על לחיי.
״לא קורה איתי כלום סטיב, אני פשוט צריכה שקט מהכל אני צריכה לקחת הפסקה מהחיים הרגילים שלי ואתה הבן אדם האחרון שמגיע לו לעבור את הסבל הזה״ אמרתי.
״אוקיי״ הוא אמר ״אז אנחנו עוד נחזור מתישהו נכון?״ הוא שאל, ״אני לא חושבת״ אמרתי והשפלתי את ראשי.
הוא צחק וקם מהמיטה, ״עוד כמה פעמים אנחנו נצטרך לעבור את זה כדי שנבין שאנחנו צריכים פשוט ללמוד לפתור בעיות ביחד״ הוא שאל וראיתי את הדמעה בעיניו, הפרצוף שלי מזמן נרטב מכל הדמעות שיורדות.
״עד שנבין שאנחנו צריכים לעשות את זה לבד״ אמרתי בלחש.
״זאת המסקנה שאת הגעת אליה לא אני״ הוא אמר בכעס, לקחת את הנשק שלו ויצא מהחדר.
זרם הדמעות שלי לא פסק, הוא המשיך והמשיך, אבל ידעתי שזאת ההחלטה הנכונה.