מאוהבת בלוחם

40

נ. מ מלודי:
ישבתי בתאג״ד עבדתי שוב על התחקיר של נאיה, ניסיתי לעבוד גם על דברים שלא קשורים אליי, רק להוציא אותו מהראש שלי.
סיימתי עם התחקיר והלכתי למשרד של נאיה.
״מאמי אני שמה לך את התחקיר על השולחן״ אמרתי והיא חייכה אליי, ״אל תדאגי יפה שלי, את זאת שעולה משפט אבל את לא תהיי זאת שתיענש״ אמרתי לה וחיבקתי אותה. ״איפה גיא״ שאלתי, ״הוא הלך להתאמן״ היא השיבה. ״טוב אני מכינה לנו קפה ושתינו יוצאות להפסקה״ אמרתי והיא הנהנה.
התיישבנו בספסלים של הלשכה, נאיה מפחדת ממש מהמשפט, זה משפט אצל המגד לא צחוק.
״סטיב היה היום בתאג״ד״ אמרתי וניצוץ של התלהבות עלה בפניה ״חזרתם?״ היא שאלה בהתלהבות ואני גיכחתי בעצבות ״לא״ השבתי והיא הבחינה בפרצוף המיואש שלי.
״בייבי אני לא מבינה למה להקשות עליכם ועליו ככה, את אוהבת אותו, את לא אמורה ללמוד להתמודד עם דברים בלעדיו, את אמורה ללמוד להתמודד עם דברים יחד איתו״ היא אמרה והדמעות עלו על פניי. ״אני אומרת לך את האמת את בסוף תאבדי אותו, הוא אוהב אותך, ואם איך שאני מכירה אותו כנראה שהוא יהיה מאוהב בך כל החיים שלו, אבל אל תשכחי בסופו של דבר שזה סטיב, מתישהו האגו יעלה לו שוב לשמיים״ היא הוסיפה ״אני לא יודעת מה לעשות נאיה״ אמרתי והיא חיבקה אותי.
״אני מתגעגעת אליו״ אמרתי והיא תפסה בפניי והרימה אותן, ״תקשיבי לי, את עברת בבסיס הזה המון, יותר ממה שכל חייל פה אי פעם יעבור, ועברת דברים קשים אני יודעת, אבל אל תרחיקי אותו, זו לא אשמתו, הוא אמנם משוכנע שכל מה שקרה לך זה הכל בגללו והוא כנראה אוכל את עצמו על זה, אבל את יודעת שלא, את צריכה לעשות חושבים עם עצמך וחאלס עם האון אנד אוף שלכם, זו כבר הפעם העשרים שאתם נפרדים, תעשו שיחה ביניכם ושניכם תחליטו״ היא אמרה, אני יודעת שיש היגיון במה שהיא אומרת אבל משהו עוצר בי לחזור אליו.
ניגבתי את הדמעות בפניי והמשכתי לשתות את הנס שלי, ״בנות איפה פה החדר כושר״ זיו החדש לפתע הגיע ושאל אותנו, ״וואי זה מסובך להסביר״ אמרתי וצחקנו. ״מה הבעיה מאמי לכי תראי לו, גם ככה את צריכה לדבר עם סטיב״ נאיה אמרה יודעת שהיא עושה לי בכוונה ״יאלה בוא אני אראה לך״ אמרתי, הסתובבתי על נאיה והסתכלתי עליה במבט של את מתה היום והיא עשה לי אצבע שלישית.
״אז זיו, בן כמה אתה״ שאלתי מתעניינת ״22״ הוא ענה בחיוך ״את״ הוא שאל מחזיר לי ״20״ עניתי והוא חייך אליי חיוך רחב, הוא נראה טוב, אני לא מבינה זה קטע כזה של לוחמים בסיירת מטכל להראות פשוט טוב, אבל לא משנה מה, אף אחד לא מתקרב לסטיב, ולא כי אני משוחדת, פשוט באמת סטיב נראה כמו אליל.
״איך זה שהגעת אלינו רק עכשיו״ שאלתי אותו ״הייתי קודם בשלדג״ הוא הסביר ואני הנהנתי.
״מלודי יש לך חבר?״ הוא שאל בחדות בלי שום אזהרה ואני גיכחתי, ״זה מסובך״ השבתי לו ״את מהמתוסבכות אה?״ הוא אמר בצחוק.
הגענו לחדר כושר ובאתי ללכת, ״את צריכה לדבר עם סטיב לא?״ זיו שאל אותי ואני גיכחתי ״כמעט שכחתי״ אמרתי, שיחקתי את עצמי ששכחתי מזה.
נכנסנו לחדר כושר וראיתי שם את סטיב גיא וטאי, הם קלטו שנכנסנו והמבט העצבני של סטיב עוד לא איחר להגיע, הוא התקדם אלינו בעצבים, התקדמתי אליו לפני שהוא הספיק להגיע לזיו, תפסתי בידו והלכנו לכיוון השני.
נכנסנו לחדר הלבשה, הוא תפס אותי ״מלודי את משחקת איתי משחקים״ הוא אמר בעצבים, אני ידעתי שזה יעצבן אותו, ״סטיב, רק ליוויתי אותו לחדר כושר כי הוא לא ידע איפה זה״ הסברתי לו והוא צחק, הוא שיחרר את אחיזתו בי והסתובב בחדר בעצבים ״הוא ידע טוב מאוד איפה החדר כושר מלודי״ הוא אמר והסתכל עליי. ״טוב אני לא ידעתי שהוא יודע אני לא עושה לך בכוונה״ אמרתי מתקדמת אליו.
הוא התיישב על הספסל כשראשו נפול וידיו אוחזות בו, ישבתי לידו וחיבקתי אותו ״אני לא יכול יותר מלודי, אני מרגיש שהכל מתפרק לי״ הוא אמר והדמעות על פניי לא איחרו להגיע.
״אני אעשה בשבילך הכל ואת יודעת את זה אבל אני לא יכול יותר, אני לא מצליח לישון, אני לא מצליח להתרכז אני לא מצליח להשאיר אותך איתי, הכל מתפרק לי״ הוא אמר, הוא לא הסתכל עליי, הוא נשאר עם ראש נפול.
הרמתי את ראשו, הוא הסתכל אל תוך עיניי הדומעות, ״למה אתה לא מצליח לישון״ שאלתי אותו, ״מאז שעזבת אותי התחילו לי סיוטים, כאילו לא בדיוק סיוטים, פשוט אני חולם על מה שהיה בסוריה, כל פעם שאני סוגר את העיניים זה התמונה הראשונה שעולה לי לראש״ הוא אמר, תמיד הפליא אותי איך הוא כזה קר, כאילו לא משנה מה עובר עליו הוא בחיים לא יצליח להביע רגש כלשהו, הוא פשוט ישאר עם פוקר פייס, כמו עכשיו.
״לא ידעתי את זה״ אמרתי ״עוד לא סיפרת לי מה היה לך שם״ הוספתי.
״זה בעבר״ הוא אמר, גורם לי להבין שאני גם לא אדע, ״מתישהו אני אדע?״ שאלתי מנסה להוציא ממנו רגש כלשהו.
״לא חושב״ הוא אמר, תמיד אוגר הכל בפנים, אני חושבת שאני הבן אדם היחיד שעוד איכשהו מצליח לגרום לו להביע כלפיו רגש, כל השאר הוא פשוט אטום. ״גם אליי אתה תתחיל להיות קר ולא תביע רגש בשלב כלשהו?״ שאלתי אותו, שיבין שאני מפחדת מזה. ״מלודי את נפרדת ממני, ועם כמה שאני אוהב אותך ותאמיני לי שאני אוהב אותך, בשלב כלשהו אני כבר לא אוכל להיות שם תמיד״ הוא אמר את הדבר שהכי הפחיד אותי לשמוע, אני מפחדת לאבד אותו, הוא כל כך חשוב לי.