"אמא! את פה?!" רצתי לפנים הקומה הראשונה והנחתי את המפתחות על השולחן יחד עם תיקי.
"דיאנה?!" היא שאלה מבוהלת. "מ- מה את עושה פה?" היא שאלה לבנה כולה.
"אמא מה הולך כאן?" שאלתי לחוצה.
"נפלתי, אני חייבת לבנק כסף. היא הודתה. חייה קורסים.
חיסקתי אותה חזק והלכתי יחד איתה למטבח להביא לה כוס מים.
"הי! תחזיר לי את זה!" צעקתי על ההוצאה לפועל שלקח את המפתחות לרכבה של רוז.
"אני מצטער, קיבלנו פקודה לקחת כל דבר שיכסה את החוב, למבורגיני זה בהחלט משהו שיעזור לסגור את החוב מהר" הוא ענה. מטומטם
"זה לא שלי או שלה! זה של חברה שלי אידיוט!" צעקתי בכעס וחטפתי את המפתח מידיו בעצבים, מזגתי לי ולאימי כוס מים.
"איפה איליי?" שאלתי אותה כשפתאום נזכרתי.
"אצל סופי, את יודעת איך הם..." היא אמרה והצליחה להעלות חיוך דל על שפתיה, הם בלתי נפרדים מגיל אפס, הם בכיתה ו' ויש להם צמיד BFF אדום שהם לא מורידים לעולם. הם יתחתנו יום אחד. בהבטחה.
"כמה החוב?" שאלתי אותה מכינה את התיק לצאת לבנק.
"דיאנה, הוא גדול מידי בשביל שתכסי אותו מכספך, וחוץ מזה, מה עולה בדעתך? לשלם על השטויות שלי? לא ולא!" היא חרצה את הדיון.
"זה הכסף שלך! אני שמרתי אותו!" מחיתי. "על כמה החוב?" שאלתי שוב.
"שתיים עשרה מיליון דולר" היא אמרה בדמעות, פאק מי לייף.
"אני כבר חוזרת" אמרתי לה ויצאתי לבנק, הוצאתי את פרטי האשראי בכרטיס המיועד לכך והכנסתי למכונה. צליל צורם ואיקס אדום הופיעו על המסך ונרשם שהגישה נחסמה. וואט?!.
"אליסיה!" נכנסתי למשרד מנהלת הסניף בבנק, ידידת המשפחה כבר שנים רבות, לפני הפירוד בין הורי.
"דיאנה, כמה טוב לראות אותך אהובה" היא אמרה בחיוך וחיבקה אותי.
"תודה אליס, אבל אני צריכה לדעת למה החשבון שלי נחסם" אמרתי בלחץ. לקפה נשב יום אחר בו לא מאיימים על רכושה וביתה של אימי.
"תראי לי" היא ביקשה ונתתי לה את הכרטיס, כמה שניות אחרי זה היא הרימה את ראשה מהמסך. "רבת עם אבא?" הא שאלה.
"מה? מאיפה את יודעת?!" שאלתי בהלם.
"הוא חסם לך את הגישה לחשבון ובגלל שאת לא מעל 18 את לא יכולה לפתוח אותו" היא בישרה לי ועולמי חרב עלי.
"אליס, מאיימים על רכושה ובריאותה של אימי, אני מתחננת! פתחי לי את החשבון לחצי שעה!" התחננתי באמת ובתמים.
"לצערי ידי כבולות, אני רק מנהלת סניף וכבר עשיתי לאמא שלך הארכה מאוד ארוכה" היא אמרה בצער אמיתי וטהור.
"פאק פאק פאק!" צעקתי ואחזתי בשערי.
"תנסי לדבר עם אבא שלך, אולי הוא ישתכנע..." היא הציעה בנדיבות.
"אבא שלי מאורס לזונה!" הטחתי בייאוש והיא פערה את עינייה.
"מזדיין מטומטם..." היא מלמלה ופנתה למחשב במהירות והקלידה כמה דברים. "אמא שלך תצטרך למכור את הווילה ואת כל נכסיה כדי לשלם את זה...." היא אמרה.
"אין דרך אחרת?, את הווילה היא תמכור כמובן אבל כל רכושה מסתכם בחמש וחצי מיליון, היא צריכה עוד שש וחצי!" אמרתי, זה יכול להתחיל.
"אני יכולה חתימת אפוטרופוס והוא ישחרר לך את החשבון" היא אמרה אחרי כמה דקות בהן היא הריצה כמה דברים במחשב.
"את יכולה לומר לי כמה יש לי בחשבון?" שאלתי והנחתי את ראשי על משענת הכיסא.
"רק שנייה.... מיליון" היא אמרה בחיוך עצוב.
"זה יעזור רק כדי להגיע לחצי" הבנתי והייאוש פשט.
יצאתי מהבנק אובדת עצות ודמעות היו על פני כשהטלפון צלצל -פיקאפ ליין-
"קאי..." עניתי כשאני צרודה מדמעות.
"ירח ש- הי, הי, הי, מה קרה?" הוא שאל כששמע את קולי.
"אני פאקינג לא יודעת מה לעשות, הכל מתמוטט לי כמו מגדל קלפים, אין לי כוח" אמרתי והדמעות זרמו חופשי.
"איפה את?"
"בבנק על 86 מזרח ולקסינגטון"
"אוקיי, תפגשי אותי בכניסה על 85 מזרח והחמישית." הוא נתן לי מיקום. "והי, הכל בסדר" הוא אמר לי ויכולתי למשש את החיוך שעל פניו.
ניתקתי את השיחה וניגבתי את הדמעות, סידרתי מעט מול מראת רחוב את האיפור והמשכתי כמה דקות הליכה אל הסנטרל פארק, הוא ישב שם על בספסל בכניסה לפארק וכשראה אותי הוא קם אלי וחיבק אותי, הדמעות פרצו מתוכי בשנית.
"הי, הי, ששש מה קרה?" הוא שאל בדאגה וניסה להרגיע אותי.
"אבא שלי אידיוט, מאורס לזונה, אמא שלי הסתבכה וחייבת לבנק המון כסף, אחי הקטן כבר לא קטן ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי" בכיתי לחזהו החמים, הסנפתי מעט את ריחו המשכר והמתוק של קאי. ואמא שאם לא היה לי כזה מצב בבית הייתי לוקחת אותו אלי. הוא מטריף חושים.
"מה את בוהה בי ככה?" הוא שאל בצחקוק קטן וליטף את פני בעדינות משכרת.
"אני לא יודעת, אתה נותן לי ביטחון" אמרתי בכנות ולא איחרו השניות ושפתיו הוטחו בשלי.
"את יודעת, לדיאנה יש עוד משמעות, זו גם אלת המלחמה, ואת פאקינג לוחמת".
-------------
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
