עמדתי שם, בשמלה צחורה.
נדרתי את הנדרים.
הטבעות הוחלפו.
נראה שהכל השתנה בחמשת החודשים הללו.
אבל בעצם?
רק אנחנו.
כשהייתי בת חמש, שאלו אותי מה אני רוצה להיות, אמרתי נסיכה עם שמלה מנופחת.
כשהייתי בת חמש עשרה שאלו אותי את אותה השאלה. עניתי להם שאני רוצה להיות זמרת מפורסמת.
כשהגעתי לגיל שמונה עשרה שאלו אותי את אותה שאלה בשלישית, אמרתי ש... אני לא יודעת
ועכשיו? בשמלה הלבנה בגיל עשרים אני יודעת. הגשמתי את חלום גיל חמש וחמש עשרה, ואני בטוחה במה שאני רוצה להיות
אני רוצה להיות דיאנה אוונס, בכל ליבי.
"השמלה הולמת אותך, תלבשי את הצבע יותר" קאי לחש לי בסלואו.
"אתה יודע... אישתך מרדנית לא קטנה, זוכר?" שאלתי
"דיאה..." עזבתי את גופו החמים ופסעתי לאחור לאמצע הרחבה, שרון רצה והגישה לי את המיקרופון כמו שסוכם.
"היום. אני אהיה כל צבע חוץ מלבן" אמרתי והתחלתי להסתובב במקומי, הצבע הלבן החל להתחלף בכל סיבוב לצבעי פסטל עדינים.
עצרתי כשהשמלה שינתה לגמרי את צבעה והתסרוקת האסופה התפזרה בגלים מסודרים על גופי.
"ואיך שהוא... אני עדיין אוהב אותך"
"למרות הכל"
-הסוף-
---------
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
שמלת הכלה
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
השמלה לאחר הסיבוב
-----------------------------
YOU ARE READING
חמש עשרה דקות תהילה✔︎
Fanfiction"או מי גאד גירל! את חייבת לעלות!!!!" אית'ן צעק ודחף אותי לבמה, המאבטחים עזרו לי לעלות ואני קפואה. מפחדת. מבוהלת. חוששת. "אני שונאת אותך" לחשתי מתנשמת לרוז. "ואני לא שומעת אותך ביצ'!" רוז צעקה ופיזזה לצלילי המוזיקה בעודה יורדת מהבמה. אני אהרוג אותה...
