חזרנו הביתה בשעת בוקר מאוחרת אחרי לילה בסנטרל פארק, בספסל הנחמד שלנו שבו תמיד היינו נפגשים.
"הנה הם!" רוז רצה אלינו וחיבקה אותי כשיצאנו מהרכב.
"ושלום גם לך?" לא הבנתי את המהומה.
"מתי החלטת לומר לי שאת מתחילה סבב הופעות חדש?!" היא שאלה בכמעט האשמה.
"מה? מה התאריך היום?" שאלתי מבולבלת.
"הראשון לשביעי.... עכשיו מתחיל החופש הגדול דיאה... סבב הופעות חדש" קאי בא מאחורי.
"אתה לא פאקינג רציני.... מתי ההופעה הראשונה?" שאלתי בהלם. לא הופענו שבועיים... לא מאז מה שהוא מת..
"עוד שבוע. ברודווי. יהיו שם עשרות כתבים כדי לסקר את החזרה שלכם להופעות אחרי הקטיעה הפתאומית" קולה של סאם נשמע.
"שלום לך גם סמאנת'ה לואיס" קאי אמר בחיוך וחיבק אותה.
"לא יעזרו התחנפויות אוונס. אני באה לתת עובדות." היא אמרה ברוגז.
"אני רוצה לכתוב שיר חדש" אמרתי והם השתתקו.
"מה?" סאם אמרה כאילו לא שמעה טוב. "אבל שיר חדש לוקח זמן... יש לכם שבוע..." היא ניסתה להסביר.
"תכתבי יפה שלי. מאמין בך" קאי אמר ונישק את מצחי. "את יכולה" הוא לחש לי בעידוד.
חייכתי ורצתי הביתה, מוציאה חבילת דפים ועיפרון ורצתי לגבעה הסמוכה שמשקיפה על כל ניו יורק. יש ייתרון בבית של ההורים שלו. לא?
עצמתי עיניים והנחתי את העיפרון על הדף.
אני רוצה לכתוב על.... עלי?
על קאי?
החיים שלי?
אמא שלי?
על איליי. על האח שלי, שאני כל כך גאה בו ואוהבת אותו.
אז התחלתי.
וכמו מיתוך סיפור התחלתי לשרבט מילים על הדף, מחקתי, הוספתי, שיניתי. גימרתי.
הבטתי בתוצאה. מרוצה.
אות לאות ספר את הסיפור שלך, יש לך אחד יפה.
גם כל הכאבים והחולשות שלך, הפכו אותך אחד כזה. שלא מפחד ליפול, שלא מפחד לגדול,
תו לתו נגן את הניגון שלך, יש לך אחד יפה. תרקוד כאילו העולם שר בשבילך. הנה הלב כבר מתרפא. ורק אל תפחד ליפול, רק אל תפחד לגדול,
כל עוד לא הפסקת לחלום. אתה מנצח. כאילו אין מחר, לחיות היום, תחזיק רק להיום. כל עוד לא הפסקת לחלום, אתה מנצח. תעוף הכי רחוק שאתה יכול, יש בך הכל!.
קח מכחול צייר את הציור שלך, יש לך אחד יפה. ואין שום דבר שיעצור אותך, תפליג לאן שרק תרצה. רק אל תפחד ליפול, רק אל תפחד לגדול.
כתבתי את השורה האחרונה. נושמת שוב את האוויר הקר של הגבעה.
"שתיים עשרה בלילה סיס! איפה היית?!" איליי בא בדאגה ובחן אותי. סיפרתי לו מה קרה ושרתי לו את השיר, החיבוק שקיבלתי לא דמה לשום חיבוק שקיבלתי ממנו. מעולם. "תודה סיס. את מלכה, אחת שלא צריכה כתר או עיטור כבוד כדי להוכיח את זה."
הנה זה קורה.
"אוקיי. מוכנה?" סאם שאלה באוזניה.
"כן." לא. "אני זוכרת מה עושים. סמכי עליי" אמרתי ויצאתי מחדר הכוכבים. מאחורי הבמה. כתבים. אני שונאת כתבים.
"דיאנה, האם זה נכון שגרמת לאביך להתאבד?" מה?
"את דחפת אותו מהגג?" רגע... לא. שוב, מה?!
"האם זה נכון שמאימים על חייך?" אמממ...
"קיילי בישופ, השם מוכר?"
"דיאנה, רבים מהמעריצים החלו לתהות, האם מאחורי הנערה הנחמדה מקווינס עומדת מפלצת חסרת רגשות?"
"למה נעלמת לכל כך הרבה זמן? האם יש סוד שאת רוצה להסתיר?"
"ספרי לנו, קיבלנו שמועות על ריב עם ארוסך... האם התפוצצו היחסים ולכן את בהופעת יחיד בשיר הראשון?"
"דיאה!"
"דיאנה!"
"דיאה מון!"
"מספיק!!!" צעקתי והרמתי את ידיי.
עברתי את כולם כשהשמלה הכחולה והמנופחת מפנה לי את הדרך מהסובבים.
עליתי על הבמה, אור קטן האיר עליי, הכתבים עמדו בצד הבמה, כמו מחכים שארד ממנה ויקרעו אותי לגזרים.
"שלום ניו יורק!" צעקתי והאבנים שעל שמלתי החזירו לאורות הפנסים כשהקהל צעק בהתרגשות.
"כתבתי במיוחד להיום, שיר מיוחד.... אותו אני לא אשיר." אמרתי והרמתי את פניי לקהל.
"מה. את. עושה?!" סאם שאלה בפאניקה דרך האוזנייה.
מה אני עושה?
מרימה את הראש. נלחמת חזרה.
------------
*פרק קצר... אני יודעת אבל הוא המשך לפרק הבא. שם הכל נהייה... משוגע יותר.*
המילים נלקחו מהשיר 'יש בך הכל' של עקיבא תורג'מן, שיר מומלץ ממש!
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
