נכנסנו לבית, דיאנה בשמלת קיץ ורדרדה ואני עם סתם טי שחורה וג'ינס כחול משופשף.
"ככה אתה מתלבש מולו?" אימי באה מולנו וסקרה אותנו. "דיאנה, יפה כתמיד אהובה" היא אמרה בחיוך וניגשה אלי. היא הסירה לכלוך בלתי נראה מחולצתי והתעכבה עליו כמה זמן.
תפסתי בידיה של אימי. "אמא... מה קורה?" שאלתי וחיבקתי אותה.
"המצב של ג'סי מחמיר, ריד ואבא שלך רבו לא מזמן וריד עזב בעצבים..." היא אמרה בכאב
נישקתי את ראשה. "הכל בסדר אמא, מה הסיכויים שנראה את ג'סי היום?" שאלתי בדאגה.
היא הנידה את ראשה לשלילה. "לא כרגע ילדי, היא עם הרופאים..." הנהנתי.
נכנסנו לאולם האוכל הגדול מידי לטעמי, הבית כולו גדול מידי. הכל מקרין עושר בל יתואר וחוזק רב. לא אני.
אני עם דיאנה, הירח שלי, הנסיכה שלי, האחת שלי.
"דיאנה פורד. כבוד רב" אבא אמר מקצה השלחן. געגועים עזים תקפו אותי, שלוש שנים של ניתוק מוחלט, ולמה? כי הוא לא רוצה בן זמר, לא... הוא רוצה ממשיך לדרכו, הוא רוצה בן מכובד... מישהו שהוא לא אני...
"קאי, אתה מתכוון לעמוד עוד הרבה?" אבא שאל בגבה מורמת.
"אבא..." אמרתי בצער והתקדמתי לכיוונו. הוא קם ממקומו. "מה אני צריך לעשות כדי שתתייחס אלי כמו הבן שלך?" שאלתי בכאב.
"תפסיק את ההצגה המגוחכת שלך, אני רוצה לדון איתכם על משהו הערב" הוא אמר והתיישב, לא לחץ אפילו את ידי...
וואו, ממש כמו פעם, הא?.
התיישבנו, דיאנה מימיני ואני ליד אבי. הארוחה החלה בשקט, רק שקשוק הסכום נשמע.
"סליחה, ברונו?" דיאנה הניחה את סכומה. מה קרה?.
אבי הרים את ראשו אליה. "כן גברת פורד?"
דיאה נשמה אוויר. "בבקשה לא, אל תעשה את זה. אני... למה? למה להרוס יחסים בין אב לילדו? זה הדבר הכי קשה שאפשר לעשות" היא אמרה בכאב רב.
"הסבירי" הוא ביקש.
"אני התנתקתי מאבי לפני עשרה חודשים, הוא התנהג אליי רע, גרם לאימי להיכנס לחובות... התארס לכלבה.." היא נשברה במילים האחרונות. "אל תעשה את הטעות שהוא עשה, הוא הרחיק ממנו את הילדים שלו, הוא לא יראה אותנו שוב, לא מרצוננו או יוזמתנו... זה מה שאתה רוצה?" היא שאלה כשדמעות בעיניה.
אבי שתק. "לא, וזו הסיבה שקראתי לכם אליי" הוא אמר בשקט והושבתי את דיאנה על ירכיי. "אני מפסיק את השטות שלי, אני רוצה לראות אתכם על הבמה, יחד. מאושרים." הוא אמר וגרם לליבי לנסוק לגובה, הרמתי את דיאנה בהתרגשות והיא צעקה מאושר, היא ידעה כמה קשה הייתה הפרידה שלי מהוריי.
YOU ARE READING
חמש עשרה דקות תהילה✔︎
Fanfiction"או מי גאד גירל! את חייבת לעלות!!!!" אית'ן צעק ודחף אותי לבמה, המאבטחים עזרו לי לעלות ואני קפואה. מפחדת. מבוהלת. חוששת. "אני שונאת אותך" לחשתי מתנשמת לרוז. "ואני לא שומעת אותך ביצ'!" רוז צעקה ופיזזה לצלילי המוזיקה בעודה יורדת מהבמה. אני אהרוג אותה...
