Marauders ~ הקונדסאים [שנה א']

הדיון על סטטוס דם~7

רמוס יושב מקופל ונשען על הקיר בתא שלו, בדרכו להוגוורטס. ברכיו מקופלות לחזה שלו, וספר מונח עליהן, והוא קורא אותו. הצד השני של התא היה מאוד רועש, קפיצות בכל מקום, והקפצות של סוכריות בארטי בוטס בכל הטעמים ולדמיין שזה הסניץ', הם עשו את זה בתורות כל פעם מישהו אחר היה המחפש. קופצים מספסל לספסל וצועקים. הוא כבר החליף תא פעם אחת והוא לא רצה להחליף עוד פעם, כי הוא לא רצה להיות מוכר בתור 'הילד שהחליף בין כל התאים לפני שעברה השעה הראשונה'. הוא היה נשאר בתא הראשון שהיה בו אם הוא היה יכול. בתא היו מספר תלמידי השנה השביעים שדיברו בשקט בניהם, בזמן שרמוס יושב בצד שלו וקורא בשקט לעצמו. אבל אז, בן דוד של אחד התלמידים נכנס לתא, ביחד עם ילדה שחייכה לרמוס קלושות, והילד גירש את רמוס החוצה. אז רמוס נדד בין הקרונות ברכבת ולבסוף מצא תא כמעט ריק ובו נמצאים שני בנים סוערים. הם הציגו את עצמם בתור ג'ימס וסיריוס ושאלו את רמוס אם הוא מתעניין בקווידיץ', מה שלא כל כך עניין אותו, והם די התעלמו ממנו מאז, מעדיפים לשחק כאילו- קווידיץ' בקולי קולות, עוצרים רק כדי להשיג משהו מעגלת הממתקים.

לחץ הקיף את רמוס מכל מקום והחרדה גדלה ככל שג'ימס או סיריוס קפצו בין הספסלים. היה לו קשה להתרכז במה שהוא קורא- העיניים שלו עברו על אותו משפט שוב ושוב. למען האמת, הוא יותר פחד מהמצב של- אמ...- המצב שלו- יותר משפחד מהשנה עצמה. רמוס היה ילד נחמד, הוא ידע את זה טוב מאוד על עצמו, לכן הוא לא פחד מלהכיר חברים אבל יותר פחד מהעובדה שכל חודש יצטרך להסביר את ה"תופעה" שבה הוא נעלם כל חודש למספר ימים.

אמא שלו הזהירה אותו מספר פעמים להיות מאוד, מאוד זהיר בזמן שהוא בבית ספר, לזכור את הסיכונים הנמצאים בליקנתרופיה ושדמבלדור שם עין עליו. "תזכור, ללכת ישר אל המנהל בשניה שאתה דורך בהוגוורטס." הופ הייתה חייבת להגיד לו את זה בלי סוף כשעזרה לו לארוז את המזוודה שלו לילה לפני. "דמבלדור הבטיח שהוא יעזור לך לשלוט במצב שלך"

זה תמיד הזה ה"מצב" שלו, אף פעם זה לא היה לקרוא לרמוס איש זאב ישירות. אמירת הדבר הייתה גורמת להשתנקות מצד הופ והרתעה מצד לייל. "איש זאב זאת קללה משמיים, בני" לייל היה אומר כל פעם כשמישהו הזכיר את המושג. "אתה לא- אתה לא איש זאב אמיתי. אתה ילד טוב מידי בשביל זה. אתה אף פעם תתקוף מישהו- אבל- אני מניח, רק בשביל זהירות.."

עברו כבר 7 שנים מאז שרמוס ננשך על ידי פנריר גרייבק בחצר של הבקתה שלו, ומאז הופ ולייל נתנו את חייהם כדי להשאיר את המצב שלו כסוד. הם היו מרחיקים אותו מהעולם בחוץ בימים של הירח המלא, מחביאים אותו בבונקר מתחת לאדמה, שהריח כמו צבע רטוב ואבק. "זאת הדרך היחידה, בן" אמר לייל מתנצל תוך כדי שמילא את המדפים האוכל משומר ונעל אותו עד שהירח נעלם.

כשרמוס קיבל את המכתב שלו מהוגוורטס, הם לא יכלו להאמין. לייל היה בטוח שנפלה שם כל סוג של טעות. דמבלדור בטח לא ידע—אך דמבלדור ידע. דמבלדור האמין שאנשי זאב לא פחות מסוכנים כמו כל בן אדם קסום בהוגוורטס. "אז ככל באמצעי הזהירות בסביבה," הוא אמר כשהמשפחה הלכה לבקר אותו במאי. כי לייל פחד על התלמידים בהוגוורטס והצוות, דמבלדור אמר, "אל תדאג מר לופין, אני אדאג לכל הפרטים ולכולם יהיו נהדר" הוא הסתכל אל רמוס בחיוך וקרץ אחת עיניו העמוקות והזקנות. רמוס שמע, בעזרת ינשוף, שדמבלדור היה כל הקיץ עסוק לקראת הגעתו של רמוס להוגוורטס. אבל למרות כל השקעתו של המנהל, עדיין היו מלא אמצעי הגנה ודאגה שלמה של לייל והופ כשהם הביאו אותו לתחנה היום בבוקר.