Marauders ~ הקונדסאים [שנה א']

תלמידי השנה הראשונה בגריפינדור~9

אחד מהילדים הכי נוראיים מהרכבת מוין ברגע זה לגריפינדור.

לילי חיזקה את אחיזתה בידו של סוורוס, זה חיזק את דעתה לעובדה שהיא לא רוצה להיות בגריפינדור אם אלו הסטנדרטים למיונים לשם! היא לא יכלה לדמיין את עצמה מעבירה שנה בהוגוורטס בזמן שסיריוס בלק נמצא איתה באותו חלל אוויר. רק המחשבה גרמה לה לרעוד. חוץ מזה- זה הולך להיות בלאגן מוחלט, הוא וסוורוס באותה כיתה במשך שנה שלמה! הם יריבו בלי סוף ובלי רחמים!

לילי צפתה במספר ילדים נוספים מתמיינים לבתיהם- קארין, דורות'י, גרוואר ופנלופי שויכו להפלפאף- ואז פרופסור מקגונגל קראה, "אוונס, לילי!"

העולם נעצר. היא הסתובבה אל סוורוס, לחוצה יותר מתמיד. "אני מפחדת סוו," לחשה בחיפזון, ובהתה בדמותו הקודרת, כפות ידיה מזיעות ועדיין לא רצתה לנתק את האחיזה בו- היא הרגישה בטוחה. הגיע הרגע ששניהם כל כך חיכו לו, הרגע שעליו דיברו בלי סוף בשנתיים האחרונות, ועכשיו שזה קורה היא הייתה יותר מידי מפוחדת בשביל לקחת צעד אל השרפרף.

סוורוס הסתכל אליה בחזרה עם רמיזה לחיוך עדין הגודל מאחורי עיניו הנוצצות והאפלות, "קדימה," הוא מעודד אותה. "את תהיי נהדרת."

"מה אם אני אפול בדרך אל הבמה?" היא שאלה. היא שאלה אותו את השאלה הזאת לפחות מאה פעמים לפני, והיא ידעה, היא ידעה שהוא יגיד את אותה תשובה שהוא אמרה במאה הפעמים הקודמות.

"אני אתפוס אותך," הוא אמר, "אני אתפוס אותך, לילי."

היא לקחה נשימה עמוקה, מרגיעה את העצבים שלה בעזרת המילים שלו.

"אבל אני לא אצטרך," הוא המשיך, "את תהיי בסדר גמור. אני אראה אותך עוד מעט בשולחן של סלית'רין." סוורוס שיחרר את אחיזתה מידו ודחף אותה בעדינות אל הבמה.

לילי בלעה את הגוש בגרונה ושכנעה את עצמה להמשיכה אל הבמה, היא טיפסה אל השרפרף, והתיישבה עליו. פרופסור מקגונגל חייכה אליה, חיוך חמים, "הנה את, יקירה," היא אמרה, עם המבטא הסקוטי שלה, מלטפת את המילים. מעלימה את הקשיחות מפניה, לפרופסור מקגונגל היה חיוך מאוד אדיב, זה היה מאוד מנחם, לילי חייכה בחזרה, מקגנוגל התריעה, "והנה מגיע הכובע," ואז הניחה אותו על ראשה הכתום של לילי.

הדבר האחרון שלילי ראתה לפני שהכובע כיסה את עיניה, היה המבט המלא תקווה וציפייה של סוורוס.

"מעניין..." אמר קול צרוד שנשמע כאילו עבר עליו הרבה ומי יודע כמה. לילי קפצה בבהלה. הכובע לא דיבר בקול עם אף אחד אחר. היא התחילה להילחץ ותוהה שאף אחד לא מאזין להם. "לא," הכובע השיב, "רק אני ואת פה. כל מה שנאמר פה זה בנינו. אף אחד לא יכול להאזין."

"אפילו אני?" לחשה לילי.

"אפילו את," ענה הכובע.

"אז בטח יש סביבנו לחש אוטם רעש מאוד חזק, נכון?" היא שאלה.