Marauders ~ הקונדסאים [שנה א']

מוחו של לוציוס מאלפוי~35

מוחו של לוציוס מאלפוי

בוקר ליל כל הקדושים הגיע עם הרבה שמחה כמו שאפשר לצפות מהחג. לא היו שיעורים כי זה היה יום ראשון, אבל כולם היו ערים מוקדם והחדר מועדון של סלית'רין היה הומה רעש. התלמידים צעקו וצחקו, התעסקו אחד עם השני ודיברו על החגיגה. התלמידים המבוגרים יותר סיפרו לכל השנים הראשונות על הנרות הצפים ועל הדלעות הקסומות שמילאו אל האוויר מסביב לשולחנות הארוכים באולם הגדול. נשמעו צעקות וצווחות של התרגשות וצווחות צחוק כשהתלמידים דיברו והחליפו כל פרט אחרון שכל אחד מהם ידע על החגיגות של היום... וזו הייתה הקלה גדולה לסוורוס סנייפ שכולם היו עסוקים מידי בחדר מועדון כדי להבחין כמה מוזר שהוא היה במעונות, ישן עמוק, סוף סוף מסוגל להשקיט את מוחו עכשיו שחבריו לחדר נעלמו.

אבל הוא ישן רק חצי שעה, והוא קם מזועזע.

"סוורוס," אמר קול קריר והוא נאנח. "סוורוס, תתעורר."

עיניו נסדקו קלות ומצא את לוציוס מאלפוי יושב על המיטה לצידו, עיניו האפורות בוהות בו בריכוז, פניו רציניות. "מה זה?" שאל סוורוס, מתעב את מאלפוי על כך שקטע את זמנו היחיד להירגע. הוא נתקע בספר שקרא לאור שרביט כאשר נרדם מתחת לכרית.

לוציוס כעת עמד מעבר לחדר, נשען על אחד השולחנות כתיבה הנמצאים בחלל. הוא פשפש ברשימותיו של הילד והשליך אותם הצידה, הסתובב לאחור להביט בסוורוס. "אדון האופל סקרן לגבי..." הוא עצר מחפש את המילה הנכונה, "אה, כישרון שלך."

"הכישרון שלי?" שאל סוורוס.

"ביאור הכרה," השיב לוציוס.

נראה היה שהספר על ברכיו של סוורוס שוקל פתאום מיליון טון. משהו עמוק בתוכו נדלק ומשום מה, למרות שהוא לא ממש ידע למה, הוא הרגיש שלוציוס לא צריך לדעת שהוא לומד את מה שנקרא הכישרון' שלו בלילה ומתחזק כל יום.

"מה לגבי זה?" שאל סוורוס בטון מאתגר.

"ובכן, כפי שאתה זוכר מהלילה שבו אדון האופל דיבר איתנו דרך רשת הפלו, הוא רצה לדעת היכן למדת מיומנות מעניינת כל כך." לוציוס בוחן את קצה השרביט שלו, כמו שאותם סרטים של המערב הפרוע והקאבוי בוחן את האקדח שלו. סוורוס ראה איזה סרט כזה פעם בקולנוע עם אביו, לפני זמן רב, כשאביו עדיין ניסה להתאמץ לקיים את התמונה שלהם בתור משפחה נורמלית . "אחרי הכול," אמר לוציוס, עדיין בוהה בשרביט, לא בסוורוס בכלל, "זה כישרון מאוד יוצא דופן לאשף כל כך צעיר, חסר ניסיון, חצוי-דם, כמוך, להצליח."

סוורוס חש צביטה של אי נוחות מתחילה לשקוע. הוא חישב במהירות את האפשרויות שלו: לספר את האמת או לספר שקר. אבל איזה שקר? כמה אמת? הקפיד לשמור את עיניו בגובה של מאלפוי, תוך הימנעות מכל האלמנטים הקלאסיים של שפת גוף שהגיעו עם הלחץ, הוא אמר בצורה חלקה, "לא למדתי את זה, תמיד היה לי את זה." הוא משך בכתפיו כאילו זה הדבר הכי פשוט בעולם. הוא נעץ את מבטו בלוציוס במה שהוא קיווה שיראה על פניו הבעה ריקה ותמימה.