Marauders ~ הקונדסאים [שנה א']

הערבה המפליקה~ 12

רמוס עדיין לא הספיק להתכרבל לתוך עצמו ולהירדם וכבר הרגיש טפיחה על כתפו. הוא פקח את עיניו ומצא יצור עומד לצד מיטתו עם עיניים גדולות ועגולות שנראות נוצצות מתוך האפלה ואוזניים, ארוכות כמו של עטלף ,היצור עמד דרוך ליד המיטה. הוא קפץ משנתו והתגלגל במיטתו, כמעט נופל ממנה מרב ההפתעה של הדבר. "מה אתה אמור להיות לעזאזל?" הוא לחש.

"אני מאוד מצטער אדוניפי," אמר היצור, "אני זה גמדון הבית, שם שלי זה ליבי אדוניפי, ואני זה שלוח נשלח מפרופסור דמבלדור, אדוניפי, פרופסור דמבלדור מוסר את זה שהוא צריך לדבר איתך, אדוניפי."

"דמבלדור שלח אותך?" רמוס שאל כשהתיישב.

השדון הרים אצבע ארוכה, רזה וחיוורת אל שפתיו, "ששש, אדון לופין חייב להיות בשקט כדי לא להעיר את האדוניפים האחרים." הקול הגבוה והשבור של השדון חייב להוכיח אחרת, חשב רמוס, אבל הוא קם ממיטתו בשקט ולקח את השרביט שלו מהשידה לידו. השדון נפנף אל רמוס לעקוב אחריו וכך שתי הדמויות יצאו מהחדר על בהונותיהם. השדון הוביל את הדרך מתוך החור של התמונה ולמטה אל המסדרונות האפלים, דרך מאות גרמי מדרגות ועוד מסדרון ארוך ולאחר מכן עצרו ליד פסל ענק בצורת גרגויל מפלצתי. "אדוניפי לופין צריך לחכות פה, אדוניפי, בזמן שאני הולך הלוך להגיד לפרופסור דמבלדות, אדוניפי." השדון נעלם ברעש קולני שרמוס לא ציפה לו והוא קפץ מרב בהלה כבר בפעם השנייה באותו הלילה, הפעם הזאתי הוא מעד על חליפת שריון מתכת וכמעט הפיל אותה על הרצפה ברעש עצום.

"תהיה זהיר עם זה," אמר קול מאחורי רמוס שנשמע שהיה שם לאורך כל הנפילה המביכה, "אין לענתיקה הזאת פתק החלפה, אתה יודע." אותה קסדה של חליפת האביר נסגרה ובאותה נשימה גם אצבעותיה המתכתיות על ידו של רמוס.

רמוס התחמק מאותה תפיסה. הוא הסתובב לאחור ומצא את דמבלדור עומד ומחייך קלושות ליד הפסל. מאיפה הוא הגיע, לרמוס לא הייתה טיפת שמץ. לא הייתה שום דלת קרובה באותו האזור והוא אפילו לא שמע את רעש העקבות.

"בוא," דמבלדור אמר, "הרשה לי לקחת אותך להליכה לילית ולנשום את האוויר הצח של הגינות פה ונתבונן יחד על הצמחים הנהדרים שפרופסור וירדי שתלה השנה בשביל שיעורי תורת הצמחים שלה, מה אתה אומר?" הוא חייך והוביל את הדרך בין המסדרונות, רמוס הולך לידו בדממה מוחלטת, האצבעות שלו פתאום נהיו יותר מעניינות מהמנהל עצמו. זה היה מוזר, ללכת ליד מישהו ששמעת עליו ל כך הרבה אבל נפגשתם רק פעם אחת, רמוס היה עסוק בלשלוח מבטים אל דמבלדור ולתהות האם הוא בדיוק כמו שדמיין. ואפילו מה שיותר מוזר, הוא חשב, שדמבלדור בחר לעשות את זה דווקא בחצות.

הם צעדו אל העור החיוור של הירח ורמוס זעם. אפילו כשזה לא היה האור של ירח מלא, הוא עדיין פחד בדרך שבה מופיע על עורו ומשתקף בעיניו וכמעט גורם לתאים שבגופו לעשות שינוי כולל. איך הגוף שלו מזהה בין הירחים השונים, אחרי הכול? ומה דמבלדור היה עושה אם הגוף שלו לא היה שולט בעצמו ותוקף אותו? הוא שמע שמועות שדמבלדור הוא הקוסם החי הכי חזק בכל העולם. ברור, אם הוא היה תוקף את דמבלדור, הוא היה הופך לאבקה עוד הרבה לפני שיכל להגיד 'איש-זאב'. מה שיהיה עדיף, הוא חשב, ומתי שיתעורר הוא יגלה מה הוא עשה...